המתת השור

בעיקבות הפקה על החיים שלה.
מה שלא יכולתי לקרוא בגיל 11 אני קוראת היום. אם אני עושה סרט עליה, מוטב שלפחות אקרה מה שהילדה הזו כתבה.
למה בעצם לא יכולתי לקרוא עז? היה לי קשה מידי לחשוב שהילדה הזו גורלה במציאות לא סרדה. ואכן, יש משהו כל כך חי במילים שלה...אפשר אחרי דפים בודדים לחוש כמעט שאתה בפנים, איתם...והיא התחילה לכתוב בגיל 12 בלבד !
העולם מסביבה...מה שקיים דרך הציתותים שלה מביאים לדמויות שהיו קיימות זכות קיום לנצח, בנושף לה. איזה עוצמה מוזרה...כל העולם שנעלם ע"כ.... על קלוגר, על מיפ, על גב ון דאם...על מרגוט אחותה הגולה ועל חנה גוסלר, החברת ילדות הסורדת היחדה היום מהחבורה....כמעט...
מלבד אבא של אנה...אוטו פרנק שכל חייו הוקדש אחר כך לילדתו שכתבה והשאירה את העיקבות היחידות מהזמן הנורא שעבר...אב על ביתו...מה הרגיש כאשר הוא גילה את ביתו דרך השורות שלה, בחזרה מאושוויץ...כמה לילות וחודשים של בכי לילה לילה הוא בטח הרגיש בקריאה שורות האחררונות של ביתו...
אנה פרנק נגעה ועוברת כמו דגל עצום את כל הרוחב והאורך של השואה. המכחישי שואה התחילו איתה מאוד מהר...כבר ב1957 למעשי...וזה אומר שאם היו מצליחם עז "להוכיך" שיומנה מזויף או לא קיים, השואה היתה נעלמת לעט לעט...כל המישקל הזה על כתפיים של ילדה בת 13 ...ועוד היא מתה

גיליתי במקצת את מפעל חייו של קארל וויזנטל הצייד הנאצי....את הלוכד האחרון דר זורף פה בירושלים הנירא כמו השוטר מייגרה עם כיפה על הראש.
יש כל כך הרבה להוסיף...ובעיקר שאנה עף משפיעה על הדרך שאני יכולה להתבטא הערב...יד רכה, זריזה ומלאת חן וחדות ...פולשת לרגע את ידי, את סיגנוני....את קצב מחשבותי...ואת הצורך הנואש ולא נרציסטי כל כך לדבר, לכתוב, נעיקר לא להשתיק מה שעובר לנו בלב או בנפש, כמה מצמויתי, כמה צנוע וכמה זניח זה יכול להיות.