עם אנשים שבאים לכאן לזמן קצר לצלם תחת הדרכתי, הם תמיד מן מפגשים של הבדלי תרבות טעוני הלם גם, סקרנות ואף עימותים. הם מביאים אינה את הראיה שלהם על העולם אך לא רק זה, את החוסר יכולת להבין את העולם שלנו בלי להתעמק בכך.
אם השיחה לא מנועלת טוב, הרבה נגמר בקלישאות די שכיחות רוב הזמן...מאוד מהר מגעים לקצה של איזה קיר פנימי....
דוגמה...ראיון עם חנה גוסלר שעברה שנה באוושויץ וכמובן סבלה נורא שמה...
בין הקלתה להקלתה, משפט אחת נופלת מפיה של האישה הדתיה והמכובדת הזו " אני שונאית ערבים....צריך להרוג את כולם..." מבט של הפתעה רגע עובר בעינהם וכבא אבינותי שהכל חוץ ממישפט הזו יכלה לדעתה לעבור את שפתיה " הרי, היא עברה כ"כ ברה סבל היא גזענית ...איך הסובלנות שלה לא עוברת כיום כול יום וכל תרבות בעינה? לכו להסביר שלפעמים הסבל האולטמתיבי יכולך להוביל לכמה דברים שונים ואחרים ממה שמצפים לו....
ממן קדושים, הם נופלים תחת האגדרה פשוטה של בני אדם, מה שאבה שלוס באמסטרדם, בראיון כנירא מדהים יכלה להעביר להם...
השואה...רק עכשיו, מתחיל לזכות לצבעים ונואנסים רבים בידיוק מפאת הזמן...פרספקטיבה של הזמן מביא קדימה בחוויה ובחקר, בארץ ובחול - אך גם בארץ - תגובות הסטויות שהן מתחילים להראות כיוונים שונים לגמרי ממה שהיה צפוי תחילה בהיסטוגרפיה שלה, השואה מבססת אסכולות שלא יגמרו מלפתיעה אותנו זמן רב הוא אינו בלוק של רע אבסולוטי וטוב אבסלותי מהקורבן למבצע אלא הסקרנות מתחילה להכנס בכל רובדיה, מחקר של הקורבנות אכן, אך גם התענינות במוח המבצעים. בזה, רק התחלנו.
ובמיוחד, לא רק הגדולים יותר אלא דרך הקטנים. זה מה שאנטוני ביבור התחיל להבין...או יאן קרשו. עם הספרים שלו על היטלר. למעשה, מכתב אחד של חייל גרמני למשפחתו בזמן שהוא היה בחזית הרוסי מתחיל לעורר עינין באותה מידה מאשר מעשיו ומחשבותיו של ה"גדולים": להבין היטלר על ידי הגרמנים של כל יום....על ידי המבצעים.
אנה פרנק ב1942 כותבת על המחנות ריכוז שבהן הורגים את היהודים בגז. רק משפט אחת...קצרה ולא מפחידה...היא לא פחדה כאשר היא כתבה את זה ? לא מוחשי מספיק? היפוך בים הכאן לשם?
מה קרה במחשבה של ילדה אחת בת 12 שעוד לא הבינה שהיא הקורבן הבא.
ובעיקר ...למה ?
לפני 16 שנים. 30 ביוני 2008 בשעה 22:25