אם מדובר בשלב ממש של פשרות....הפשרות אלה שעושים בחיי זוגיות.
למשל, זה כל כך פשוט לפעמים...אני רוצה לצפות בתוכנית מסוימת והוא רוצה אחר. בדרך כלל אני די גמישה אבל כאן, אני ממש משתעמת. וכל ערב כך כמעט.
הוא כאן כל הזמן. אין לי רגע אחד לעצמי, לעשות מה שבא לי. אני שונאת את זה. אני רוצה בחופש הזה לעשות מה שבא לי בלי להתחשב באף אחד...הספייס שלי כ"כ יקר לי. מקום אשר בו אני חוזרת לעצמי בקצב שלי. אך לו, יש את הקצב שלו, ואינו מתעים לי. הוא קצב קיצבי, רעשני, בלי מנוחה, בלי רגעיה. אני איתית יותר...פשוט, איני רוצה שהוא יפריע לי
לפעמים, אני צופה בתוכנית, אפילו בחדשות, ואני חוששת מהרגע שהוא יופיע בחדר. אני משתכלת לכיוון הפרוסדור ומחכה ללא שימחה לרגע שהצל שלו יופיע שמה...אז אני יודעת שעוד מאט, לא אוכל להמשיך עם מה שבא לי. הוא ניכנס לספרה שלי ואצטרך להתחשב בו, אם לא בכלל לבתר על מה שרציתי.
זה מרגישה כמו אונס. לא הרגשתי עף פעם בכל כך עצמה את החשק להיות לבד. אני מרגישה לפעמים שאיני בנויה לחיי זוגיות. לא בשבילי הדבר הזה. למה?
כי זה דורש שינוי עצום...הנרציסיסתית שבי לוחמת כל פיסה של חלל בתוכי. אני פשוט מסרבת להשתנות. כמו קרב על חיי
לפני 16 שנים. 3 ביולי 2008 בשעה 20:27