המתת השור

פעם, חלמתי על בית. פעם חלמתי על החיים כלומר, הכל היה נירא לי גדול מידי לביצוע. והינה היום...
הילדה שיושנת במיטה גדולה מידי. והינה היום. אני משתכלת על החלונות הפתוחים...האוויר נכנס בחדר. התקרה גבוה. שכובה על מיטתי, אני צופה במסגרות שיוצרות רבועים, קוביות בחלל. יש אווירה של סםייס, של מקום רחב, נעים, מואר, נוח ומרווח. אפשר לומר שהתאהתי בבית הזה.
עברתי ב2 חדרים ל3,5...אבל למעשה, המדרגות שייכות אלי, לכן כאשר אני נכנסת לביתי, זה מעין כניסה לחלל הפנימי שלי....ורק המחשבה שהמקום הוא שלי, נותן לי הרגשה של ביטחון מוחלט.

אני מתיילת מחדר לחדר. הכל במקומו, הספרים סוף סוף יכולים להיות כמעט כולם בהישיג יד. אני רוצה רמברנט. מושיתה את היד ונכנסת מיד לספריה הפרטית שלי.. אותו דבר במוזיקה. בא לי על באך, על מוצרט פתאום. אותו דבר קורא. הכל ממה שכן רוצה נמצא איתי, כאן, החלל המושלם שלי תחת קורת גג אחד

לאחרונה, בן זוגי השלים את הגינה. יש לא ידיים ומוח בקורדינציה מושלמת. תחילה, מצאתי שם חצר אחורי אזוב ועצוב. ניסיתי לשפר בכוחות עצמי ללא תוצאות ממש. ביום יומיים בלבד, המקום נירא כבר כפינת גן עדן. הציפורים כבר מכירים את המקום החדש ומסתובבים בכותרות העצים עם סיפוק מורגש. יש יותר מה זימרה שלהם באוויר. פעם זוג עורבים, פעם יונים גרסילות. החיים התחילו להכנס לבית הזה, כל מיני סוגים, אלה שמחוץ ואלה שמפנים...אין הבדל יותר בין האדם לחיי, אנחנו שייכים לאותה סירה...לסירה שלי....
זה גם בית שאתגר ועתיד למרות עברות. איני אני אוהבת ביתים חדשים. אוהבת אלה עם היסטוריה. והקירות מדברות כאשר הן ישנות במרצת. ובתיולים הפנימים שלי, אני מגלה עוד פינה, עוד פרט שנפשות אחרות הירכיבו אותם להם. בכניסתי למקום הזה, אין אני רוצה לעשות תבולה רזה אלה להבליט מה שהיה להם, להסתובב בין העיקות שלהם ולהרכיב את עצמי בחלל שנותר, מה שנישאר לי, הוא חלל ענק שרב על הנסתר נסתר נישאר עוד לגלות. ואגלה עוד, אבנה עודות, ובסוף, אשאיר את מה שאני, או מה הייתי בין קירות אלו.

לחמתי קשות לרכישת הבית. סבל כספי לא פשוט. נירא שהגעתי לסוף. ועז אוכל להיכנס לארמון שלי, למקום הזה להלביש אותו בטעם שלי, בציורים שלי, כל אחד מובחר ככלה שמתחתנים איתה פעם אחת וזהוה זה..אין לשחק איתה יותר.

לפני כמה ימים, נכנסתי ביתו של תוס סגב.
"או...אמרתי בכל רם...כמה שהרעיתים שלך מיוחדים !"
"כן, הם שייכים היו להורים שלי, מגרמניה...,
רעיתים של עץ מלא, דקורציות עשירות כמו שפעם ידעו לעשות.
הם ניראו לא ממש שייכות למקום...כמעין חפצים ששייכם לעבר כבר לא שלו, לא עולם נעלם...לעולם לא קיים. ואכן, היה בבית הזה כמו פינות מוזיון שלא רואיות לנגיעה יותר, כמו מתחת לזחוחית. יפות אך נפתרות...נכחדו סופית עם ההכחדה של אלה שאהבו אותם.
כמה קירות יכולות לדבר.