הוא הרבה יותר בדסם מאשר כל דבר אחר. אם אתה יודע להשתש בו, כל ההשאר היהי כבר מותר וקל
אני זוכרת את המסא ומתן הזה, ערב אחד אחרי ערב כבר מאוד ארוך....הייתי קשורה ידיים ורגליים בעמידה ובעירום במעבר של הדלת. כל גופי היה קשור כבר והחבלים השאירו את סימן נשיקתם על עורי הלבן...הייתי ממש חייה כנועה או גוססת ביהורה...לקראת הסוף הרף של הסבל היה מזמן מעבר...מכות בשדיים, הכל הלובן שלי היו, הצלפות רבות גם...אך עדיין מחזיקה מעמד....ראשי נפול, דמעות נפלו אצידה ונחתו על גדלי...שקטות כמובן.....
עוד אחד" הוא היה אומר בקול שקט ו נטול כל פשרה...משהו רך אבל נתון לווקוח בכלל...
"לא..לא....תפסיק בבקשה.....וקולי היה יודע לשכנע לב אבן ללא בכי...
אך קולו היה ממשיך המנסה לשכנע בלי אפשרות של פשרה..רק מחכה לרגע...הרי אהיה תמיד מוכנה לעוד מכת השוט
הוא יודע את זה...אני יודעת את זה...בין הרצון להתמרד ולהתעלות ....שנינו...שהמכה, ההצלפה הבאה תבוא, מלאת רומנטוקה, שפה שלנו אנו....
קרב קצונות לא היה פה יותר....רק הארוטיזם של הכאב....
לפני 16 שנים. 1 באוגוסט 2008 בשעה 19:39