המתת השור

נירא ש בזמן האחרון, רק וואגנר מרגיע אותי.
לפני יומיים, עשיתי ניסיון ראשון לכתוב טקסט ארוך פחות או יותר בעברית. המחשבות רצות מהר בראש לכן לא רציתי להפסיק בזרם המילים. יצא מזה משהו בילתי מובן בעליל. חבל...נורא קשה להתבטא בשפה שהיא לא שפת אם שלי למרות שאט אט, נדמה שיותר ויותר את מהלך המחשבות שלי בא לי בעברית ולא בצרפתית יותר. זה עינין של החלטה כמעט...קשה מאוד להחתיף אחת עם השניה...הרבה נישאר מאחור. אבל כמו כל דבר, כנירא לא ירצה ממש לבחור ואמשיך בשלושת השפות ....לזה, אצרך ללמוד את השפרות של שלושת השפות האלה...אנגלית, צרפתית ועברית...השריר של המוח שלי לא הולך לנוח בקרוב ....
איתלקית תשאר כמו שהם אומרים : le dolce

אמנות. כל אחד רואה את העולם דרך פריזמה מסוימת. אצלי, האומנות מביא אותי לאמת הזו שאנו נוטים לה : לאבסולוטיזם מסוים. למשהו אוניברסלי מה...אם בכלל קיים...המטרה הופכת להיות כמעט ולא חשובה כי הולכים לאיבוד בדרך...הדרך מלמדת את המטרה...אבל עיקר המסכנה פה הוא שאני מתענינת בעיקר באדם ופנים ראשו. מדענים מגיעים לסודות החיים לפעמים...אני מעדיפה את סודות האנוש יותר...לא מן העסור להתענין בשניהם ביחד אגב.

אבל מה שכן ניסיתי לומר בטקסט הקודם שלי הוא הדבר הבא: נדהמתי בטקסט של פורום בכלוב מיחוסר בגרות ריגשת של נשים מסוימות. אפשר למצוא בפרטנר הרבה דברים - תחליף של פסיכולג, של הורה, של אמא וכל מה צורך היחס האנושי. אך הם לא תחליפים מעבודה ממשית שצריך לעשות עם העצמינו. בין עצמינו. אני לא רק רואה בזה דבר נחוץ ללמידת עצמית בדרך לבגרות אלא מן אלגנטיות התנהגותית : למה להעפיל את המזוודה האישית שלנו על הכתף של משהו אחר - ככה, במקום זה אתן לך כוח ומין ....
אני רבה כמעט כל יום עם הפרטר שלי בידיוק בנושא הזה. אין אני דורשת וצורכת מדריך, מורה או כל דבר אחר שיומר לי מה לעשות, איך לחשוב ומה לפתוח....אין אני צורכת תיקון או כתשלום לזה אתן את האצמעות שלי. שווה לא שווה, אני מתעקשת לרכוש עם הכילים שלי בעצמי קודם וירצה לא ירצה, זה הרצון שלו. נתינה היא דבר בחינם...בלי חוזה סמוי...מזה נובע הבגרות, מזה נובע החופש ובעיקר האימונה שאתה יכול לעמוד על שתי רגליך עיתן ויציב.

כל חיי נתקלתי בסוגיה הזו של האזרה...ההורים שלי לא היו כאן לי צידי מזה כבר זמן רב. המזל היחד שלי בענין הזה הוא שלפחות אחרי שברחתי לכאן מצרפת בגיל 22, הם הפסיקו להיות גורם מזיק. וזה מזל גדול באמת...יש אחרים שלא זוכים למזל הזה. אומנם זה גרם לי סבל רב, לדעת שאינם לצידי כאשר זמנים קשים מגעים כמו שהם מגעים לעטים בחיים של כול אחד אבל למדתי להשלים עם זה חלקית ...לפני כשנה, כרסתי חלותין תחת עומס דברים שלא יכולתי כבר לפתור לבד. הכריסה היתה טוטאלית ודברים מאוד קשים עברו במסלול חיי. לא יכולתי להתמודד כבר והכל כמעט נכנס למן קאוס לתי נסבל. הופיע בחיי אדם שהסכים משום מה לקחת על עצמו חלק מהמסה הזו. לא דרשתי...היה קשה לקבל אותו אבל הדברים השתפרו לאט לאט והבנתי שאני חייבת הרבה לאדם הזה.

לפעמים, לא מבינים עד כמה עמוק ביפנים אנו נמצאים. והייתי כל כך שם, שלא יכולתי להביא את המצב לשלב המדועות. עכשיו כאשר אני משתכלת לאחור, אני מבינה את עומק העצב והבדידות שהיו שמה. בא לי קצת לבכות על עצמי אבל גם זה עסור. מה תגובה הזו גם הזתמשתי יותר מדי לעיטים...והעולם עתום מיילי לסוג כזה של בכי. לכן קשה לי לבקש אזרה מבחוץ ....לכן הייתי צריכה ללמוד להקשיח את עצמי בהרבה. עולם הרוך שייך לדבר אחד וזה של הקשיחות לדברים אחרים.

אם אני רוצה להגיע רחוק, אני צריכה לדעת שרוב המעמץ צריך לבוא ממני ובעיקר לדעת שאני רוצה בזה, שעדיין התשוקה נמצאת כאן בתוכי.
הרבה כוחות נפשיות הלכו בקרבות האלה...בפרקים בהפסקות, רציתי לנוח בעיקר...אבל גם זה, זה בא לעיטים רחוקות.
בסוף, מה שנדמה לי השעיור הקשה ביותר שניתן לי ללמוד הוא הדבר שצריך ללמוד לדעת על האינטרס שלי ומה ששלי בכל הכוח. אין פשרות או כמעט לעשות בדבר הזה...ותעמינו לי, זה היה השעיור הקשה ביותר שניתן לי ללמוד במהלך חיי.

היום, אני עומדת בפרק השלישי של חיי. דלת אחת נסגרהה כמעט לחלוטין ועלי לדעת לפתח על מה שבניתי. היסודות עדיין ערורת עבל מחר, יום חדש ...