המתת השור

עוד פעם שברתי את השלווה של הבוקר העולה הזה עם הרעש של המכונת כביסה...
פחות יקר להעפיל אותה בשעות הלילה אז הפעלתי אותה והיא ממאלה את השקט היפה של הבוקר העולה ברישרוש המעצבן שלה...מעצבן -)
השקט בחוץ כל כך מוחשי שאפשר לחתוך את האור הלבן עם סכין ...המכוניות לא עוברות יותר...רק מדי פעם ...הרוח נושפת טיפה בין העלים ונוגעת אפילו בליטוף קל את העלים בשקת...בכול עומד ...קלום לא זז...הציפורים עוד לא מצייצות אפילו...הן יושנות...גם הן עייפות לפעמים...
בזמן האחרון, הבן זוג שלי הוסיף פטוניות לגינה, מרווד, לבנדר עוד כמה פרחים לפינות. הוא הזיז את העץ זית לצד והלך כמו חתול לתפש על הענף המונע את השמש להכנס כדי להוריד אותה...חזרה לילדות השובבה שלו...אני קוראת לו : החתול שלי...חיוך עולה על פני כאשר אני נזכרת בהרפתקה הזו שלו. אני יודעת שבזה, הוא מראה מעין נחישות של ילד שובב שהוא היה פעם...כאשר שום הרפתקה לא יכלה לעמוד מולו ולא לכבוש אותה...אז הוא נפצע קלות כאשר הוא הוריד את הענף המפריע ....אבל הוא הוריד אותה למרות שהוא כמעט נתקע שמה כמו חתול שתיפס יותר מדי גבוה.
יתכן שאני יוצאת עם גברים יותר צעירים ממני כי אני נשבת בקסם הזה שלהם, באנרגיה הזו, ברצון החייתי שלהם עדיין. אני יותר מבוגרת ממנו ב15 שניםץ אותי זה לא מפריע...את השכינה כן ...אתמול, היא כעסה עליו וצעקה לו : לכ, לפתוח את הרגליים של הזקנה שלך...הזקנה זו אני אוביוסלי...לא ידעתי שלדבר הזה אנשים שמים לב...כל כך לא איכפת לי...אבל זה בכול זאות פוגע...לא נעים.
שמעתי למשל שבאנגליה, יותר ויותר נשים מבוגרות יוצאות עם גברים צעירים מיהם. ידידה לסבית לשעבר ירדה לאנגליה עם הבת זוג שלה יותר מבוגרת ממנה ב30 שנה...אני אוהבת את האהבה הזה שחוצה את כל הדבולות המקובלות...שמחזירה את התקווה ואת הפתיחות לכל קשר, לכל זיבוג...אהבה שחוצה את המוסכמות...ואף לא רואה בזה חצייתת גבולות...עוד זמן יעבור עד שנשים יוכלו להיות מקובלות על כל צורותיהן...זו ההרגשה הנעימה שבמודרניזמ והמתירנות של ימינו אנו...למרות שאם חוקרים את העבר ואת התרביויות שונות, הרבה יותר מתירנות הייתה מקובלת מאשר מה שהן אנו חושבים עליהם היום.
צריך להזהר מקלישאות שלנו, הן על העבר, הן על עצמינו...זה מה שמעצבן אותי בעיקר בדיבור שרוב ממה שאני שומעת מסביבי...אנשים מגיעים למסקנות בלי לבדות באופן אמיתי מה מרקיביה...מספיק קצת התרשמויות וזהו...האידאה נכנסה למערכת נפשית שלהם באופן מקובע...חבל. עם קצת פתיחות וקריאה, אפשר להבין שהעולם שונה בהרבה ממה שחשבו תחילה...ממה שהיו רוצים למלא את הפסימיזם שלהם תחילה.
אנו חיים - תקופה תקופה, בבועה תרבותית ונדמה לנו שזהו, דבר זה הוא מונוליטי לכן אבסולותי. אין דבר פחות נכון מזה. מה שנכון זהוא השינוי ולדעת משולט בו....
זה כמו ניתוח של האווה...ברוב, מה שחסר זהו הפרספקטיבה...לראות, לחויות את הדברים בלי הראיה מינימאלית של הזמן הוא דבר קשה ביותר. זהו תקפקיד של העיתונות - סוג מסוים הכוונה - להגיע לאנליזה נכונה על מה שמתרחש אתא, מול הפרצוץ...ויש שמצליחים פחות או יותצר טוב כמובן.
תתארו לכם שלחיות את האווה זה כמו לשחות בים...ברגע שאנו עם רק הראש למעלה והגוף פבנים עמוק, אי אפשר להגיע למרחב משמשעותי מבחית ראית עופק השתח. כך עם החיים. כשהדברים נוגעים לנו קרוב, רק הראש בולט מעבר למיים ואי אפשר לראות הרבה, לכן להבין הרבה, לכן להשוות הרבה...רק כאשר אנו נגיע לגובה מסוים - וגובע אפשר לתרגם גבול מיני מילים - יהיה אפשר להגיע להבנה אף מסוימת...
ללכת לשתח הוא אלמנט חיוני באופן טוטאלי ממקצועה העיתונות...כי רק כאשר אתה מגיע קרוב לאיפה שמתרחש דברים, אתה יכול להפיק אינפורמציה ממש מהמקום. אחרת, הכל נתון לפירושים שונים אחרי אנליזה של אנשליזה...חשוב לא להגיע עם אידאות מראש או אף עם אידאות מראש שתרצה לשמוע מאנשים בשתח. אנחנו כולנו תוצאר של תרבות. זהו דבר נורמאלי ומעצב...כי אנחנו מגיבים לדברים וצריכים את הרשת הזו של קריאה כדי לעשות "סדר" מסוים בעולם הסובב אותנו. אך צריך לדעת שמיסביב לנו, יש באופן מיידי עוד עולמות שמסובבים אותנו עם התרביות הפנימיות שלהם...זה דומה ולא דומה בכלל. זה כמו אורופה אבל לא אורופה בכלל...
לעיטים קרובות, אני פוגשת במבקרים צרפתים שמגיעים לכאן ומצפים מהארץ הזו לחוש את אותם ארכים מאשר באורופה...יש להם תעות לרוב. וזה מה שמבלבל אותם. תפקידי להראת להם את הבדל.