המתת השור

י"יש לך מבט עצוב ..." הוא אמר לי כאילו הוא גילה את אמריקה
אני רגזתי בשניה ועניתי בחוסר הסבלנות התיפוסית שלי " מה! למה אתה חושב שהגעתי אליך?"
הוא הופתע מהתגובה הלא כנועה שלי אבל חשבתי שהוא, בתור מקצוען יוכל לשאת את זה ו, כדי להוסיף עוד קצת חוצפה למרק, המשכתי עוד יותר לא נעימה
"אז מה אתה חושב לעשות בנידון ? הרי אתה רואה כאלה הרבה במהלך היום...יש לך מתכון שעושה ניסים בעינין...?"

בשלב הזה, הוא נירא כאילו הוא בן אדם שממש לא אוהב מה שהוא שומע. אני אמורה להיות שבורה וחתיכות ...בידיים שלו....חתיחה קלה לעיקול...למניפולציה אפשרית....אבל לא...אני לא מודה בעצב, אני לא נכנעת בעצבי...אני מורדת...כאילו היה הניתוץ האחרון לפני מותי...העיקר שאני לא אשמה משהו נדוש, עוד משהו סתדנרתי.

הוא לא נישאר חייב...את המרשם, הוא לא נתן לי....זה המחיר של הקצת חוצפה שלי...אולי היה שווה יותר לשתוק -)

כאשר מכירים אנשים לעומק, מגלים שיש תמיד משהו לאהוב בהם. הייתי רוצה את האפשרות לשנוא ממש לפעמים...ליראות את הדברים בשחור לבן. אבל אין הוא הדבר...רק במהלך הזמן, נדמה שאני מגלה יותר מדי את הגבולות ואז, אני משתעממת. בתור עיתונאית,ף זה ממש חמור...הרי כדי לאהוב את המקצוע הזה,, צריך לאהוב את האנשים...

האמת היא שבזמן אחרון, איני לא יכולה לאהוב את גופי יותר. הוא בוגד בי קצת יותר מדי בזמן האחרון...אין דבר יותר יפה ממבט של גבר שחושק את גופו של אישה. זה מה שנותן לה את האז הפנימית הזו...את הלילה סוער הזה...לרגע...להעיר אותה...עד שהיא חוזרת לתרדמה עמוקה מחדש. אני צמעה לליטוף, למגע, לנתינה אמיתית...אני שחכתי איך להיות רכה...שחכתי איך להיות אישה...רק נישאר ככוח חיה סוג של כעס....