המתת השור

בידיוק כאשר נוגעים בגבול היכולת, לקצה של גבול ו- כמו חבל בנתפס ברגע האחרון- עוברים את הגשר הזה. כמו לתפס על הר, צריך המון נחישות, רגישות השתח, להכיר את הקרקע שעליה אתה מתהלך. הקצה לא נירא מייד לנשלטת. היא הולכת בהשתכלות על רגליה, מספיק כדי לא למעוד.
יד אחת מובילה אותה קדימה. עוד צעד ועוד צעד, חש את ההיסוס ואת המעמץ. לא מגעים כול יום לפסגה של ההר.
יש מן הפנים שנחשף עירום במעמץ. רק ליעטים רחוקות מגעים ממש לחשיפה שכזו. אזי, הכול נכנס בתחום הטיאטרון. מוגזם יותר, מרוכז יותר, מועץ ועצמתי יותר, טראגי יותר, טיאטאלי כול כך. אין ולא חשתי יותר עוצמה מאשר כאשר הייתי על במה וקיבלתי עירומה את המגע של השוט על עורי. שם, בעיינם עצומות, חשתי את עוצמת החצייה מאיזור הדימדומים של החיים היומיומים ואיזור אשר בו כולו אנרגיה וזעיה, גם אצל השולט שם אצל הנשלטת.
זו לא חוכמה לדעת את האמת. האמת זו לדעת להעביר לאחר...את האמת. הריקוד המשלים מגיה לשלמות כאשר כמה גבעים כן עברו ביחד וכן, רגע אחד מגעים ליד מה שנירא שתהום מפחיד ומתפרק עם רעש של חות דק שניקרה..ככה...סתם...באיזור בתול שהיה ללא תחושה לפניכן והכול נירא חדש. שיכרון הגילוי האדמה רחוקה, נחשקת תמיד אך תרם פעסו עליה.
נדמה שבימים אלה, בחודשים האחרונים, בחרתי בביטחון לאומת העולם הלא בטוח של החוויה. בעבר, תעמתי יותר מידי מן החחויה ונישארתי במורד הפסגה, לבד יותר מידי. זו בחירה בין ההתמודדות על הקשיי יוםיום עם כול העוצמה שנידרשת להעבק מולה והעומה של החיים שעוברים, לוהטים בוורידים ...החיים בריבוע פי כמה שזורקים אותנו במקום אשר בו כמעט הכל נירא כצבעוני יותר, נכון יותר, בריחה מן הבינוניות של הימים העוברים לבין העוצמה הפנימית שקצבותיה שורפים את השעמום. קוראים לזה התמכרות. קוראים לזה בריחה אבל למעשה, איפה כן העולם האמיתי