אחרי שנים רבות בשוק הפנויות, אני מבינה שלפעמים, מכלול הפשרות שעושים בקשר לבן זוג, מרגיש לי יותר כברירת מחדל מאשר בחירה נטו. זה לא סוד שקשה למצוא בן זוג ממש אחראי, משהו עם כתיים רחבות, ועם רגישות, רוחב לב ו- חשוב לי יותר מכול דבר- רוך לב - compassion - ביחד עם מה שמושך אותנו תמיד: גבריות.
גבריות לבד תמיד הציק לי נורא והרגיש לי כקאריקטורה. משום מה, ראיתי בהם את האלמנט השלילי יותר והמאיים יותר מהאיתרונות, כאשר נמצאו בכלל. הילדות הפורמטיבית שלי עשמה בראיה שלי בדברים האלה, ובמיוחד את הצורך לציית לסמכות שלא היכרתי להם בשום דרך. שוב החינוך שלי הביא אותי לזה, עצמאות של נשים לצד שינוי עצום שהביאו גם לדעתי לאי הבנה מהותית בין גברים לנשים. מודרניזם התנהגותית בעינין גרם להרבה בילבול. שני המינים חייבים כביכול להיות "חזקים" וזה הביא לקלאש לא מבוטל בין המינים.
אנו היום, בתהליך של שינוי בחברה שנותנת אפשרות לבחירה של מינון אך לא חינוך ולא מסגרות מובנות של מבנה האישות הגנדרית שלנו.
אצלי, האלמנט של רומנטיקה, של התלהבות באהבה נעלמו גם במהלך השנים. כדי להתאהב, צריך בסיס של הרגשת צורך והערצה. אין אני מעמינה יותר או חשה פשות, את האלמנטים האלה יותר ביחסים שלי כלפי גברים. זה הגיע עד לביטוי פיזי כאשר הצורך המיני נעלם כעור שפושתים מסמל. בלי התלהבות, בלי רדיפה, בלי אימונה שיכלית שיש בדבר הזה, בלי התוכן הזה, מה נישאר בהתעלסות מינית?
הגעתי למצב של ציניות אולי או התפקחות היו אומרים אחרים. מרגיש לי שאני רואה את הדברים עירומים מדי. אין לי עדיין משקפיים חדשות לשים עליהם
לפני 15 שנים. 16 בדצמבר 2008 בשעה 7:20