המתת השור

לא רק לכם, לי -): להתחייב לכתוב כל יום משהו, כמה שורות אבל כן טקסט אחד. כאן, בעברית או כל שפה שאבחר אבל כן לכתוב כול יום.
זהו תרגיל קשה ביותר. לכתוב דורש מידה של חסיפה פנימית . לרוץ אחרי המילים משאיר לפעמים את הכותב ערום נפשי. השכבת המילים על משתח מצניע כול כוונה קצת כמו קופץ לגובה שלא מתרומם.

זה גם אכזרי כי יהו ימים - ויש תמיד הרבה כאלה - שלא ארצה כלל להוציא מחשבה מאוצבת מהלב הזה על מנת לא ליראות את האמת. פראויד צדק כל כך. ניסוח הוא סוג של תחיה ריגשית, אקזורסיזם ממש. כל עוד שזה נישאר בשתיקה, זה לא קיים ממש. זה בלימבו מוזר אשר בו חשים משהו אך עוד זמן לברוח.

ובכל אופן, כול סוג של התחייבות אצלי קשה. אני תיפוס כ"כ לא יציב למעשה. עם כאוס פנימי עצום כבר מהארסל. לקח המון זמן כדי להוריד שכבה גדולה של אבן גס. ואולי, כל מה שעשיתי, הבנתי הגעתי, לא נכון בכלל?

פעם, הייתי נותנת הרגשה של הרבה בגרות. לכן הרבה היו נמשכים אלי. אבל בורחים מהר היו גם כאשר היו מגלים את רמת התלותיות אצלי. תמיד תיעבתי את הצד הזה שלי אך לא יכולתי לשלוט עליו. השתניתי ועם הזמן, אני יותר ויותר שונאת לעשות מה שלא אני. סתיה קטנה מהאמת שלי, נורה אדומה נדלקת. אני קמה והולכת. לא יכולה אחרת. זה עינין של מחיר. הוא כה גבוה בסוף שלא שווה יותר ללכת לתייל אצידה. הגוף גבר צרוב מפציעות ונזכר מיד כאשר מתעורר החשש.