המתת השור

אין לי אפילו הרגשה של פיספוסים. לפעמים, יש לי געגעוים לאהבה אחת אבל הרע גבר על הטוב וכאן, אין סליחה אפשרית. זה אומר עד כמה אני לא טיפוס רומנטי...
רק גבר אחד נישאר בזכרוני בעונג וחיוב. ישראלי מבוגר ממני, פרופסור במכון אשר איתו מצאתי את השיחה כדבר פורה ואף מרתק. הוא לא הרבה לדבר אבל היה לו חיבה לזה. הוא לא היה מושלם אך נתן לעצמו רשות לחיות לפעמים. ויחד חיינו רגעים יפים, מלובים בכבוד וחוסר רסן.
הוא היה נשאוי. לא בכיתי על זה וגם לא אהבהתי כל כך. אבל זה היה נסבל ומאוזן.

כאשר הוא היה בא אלי, היה לו ברק בעינים. הוא אהב להביא אותי לאן שהוא רצה, בסבלנות רבה, בלי פאניקה, בלי צורך להוחיך משהו. אין אני חייתי את האינטימיות האולטימטיבית איתו אך אני מודה, חשתי יפה איתו, שמה בחופים של פלורידה, בין סוף נעורי לתחילת נשיותי. וזה, ראיתי במראה, מבט על אישה מלאת השמש של החוף, שזופה, רגועה, עם איש שיחה שנתן לי ללמוד לאט דברים על החיים בלי ראש וצלצולים.

נפרדנו בלי רעמה. בלי קריאה, בלי מילים. כל אחד הלך לדרכו, כמו רוח חמה