היא עונה לו "דון"ץ כנירא שה "י" עדיין קשה לפליטה אחוצה. עבל בינתיים, הוא עושה - למרות שיש עדיין התנגדות פנימית אני תטוחה - כול מה שהוא מבקש.
וזה עובד כמו מראה אצלי. אני שומעת את הרמזים האלה של שליטה עליה ואני מתבוננת אל אפקט שזה יוצר אצלי. מענין. קירבה אצלי לא יכולה לצור כזה עוצמה של מסירות. אני נישארת שקצה של השליטה בלי להיות מסוגלת לצעוד פנימה. זה פשוט מפחיד אותי. גם בגלל חוסר קבלה. אני פוחדת להשפך במה שנירא לי כתירוף וניתוק מהמציאות. אני שונאת לא להיות עם רגליים על הקרקע. קוראים לה זה קונטרול ואחיזה של ה"נורמל" - המקובל - על ידי החברה.
יש בי - אני מגלה - איזה שהו מנגנון שיפוטי עדיין עיתן, יותר מכל חזון לחופש - שאוסר ועוצר אותי כאשר אני נמצאת בתרגיל של מסירות נפםשית. ולמרות זאות, זה פשוט מפחיד אותי.
יהו תקלות בדרך...זה תמיד כך...זיקות של קינאה וכעשים פנימיים. אך בדרך שלו, הוא מצליח לסדר את כל הבלגן הזה. כאילו יש פנים שלמים שעדיין אני לא מצליחה להפנים אצלי ממנו.
זה תרגיל מענין כי גם, אני יכולה לגלות מהו באמת בלי לפחד. התמסרות מבקש ממני מאמץ עצום. במלווה לאינטימיות היום יומית, לקושר המעורער אצלי להעמין בטוב, קשה לי גם וגם. גם להיות מינית לפי דרישתו, גם להתמסר לחיי זוגיות שלנו.
אבל עדיין, האושר מחלחל טיפין טיפין פנימה. אני פחות חרדה. וגם אני סמחה שהוא חיי את הפן הזה שזה כ"כ יקר לו. אני ניהנת בשבילו. נחכה לסערה הבאה. -)
זהו תרגיל אכן מענין ביותר. פורה והבנות ועוזר בנגיעות הגבולות הפנימיות שלי. אתגר אמיתי של ראיה עירומה על המעצורים פנימיים. בזמן האחרון, אנחנו יותר אוהבים אחד את השיני.
לפני 15 שנים. 29 בינואר 2009 בשעה 10:34