דיכאון היא אחת מהתופעות הכי לא מובנות בימינו, הן בגלל שהיא לא ניראת לעין באופן ברור, הן בגלל שזה כמו עיתונות: כולם חושבים שיודעים מה זה.
לא יודעים בידיוק מאיפה זה בא...לא יודעים שהיא באה והולכת, ..
רצון אינו קשור כלל בתהליך הריפוי אלא עליה בביטחון עצמי ובעיקר, אהבת עצמית. זוהי לדעתי הליבה של המחלה.
אנשים בדיקאון הופכים להיות רגישים במיוחד לרשמים שהם מקבלים מן הסביבה כי הם כ"כ זקוקים לאהבה כדי לפצות על החוסר שלהם. התלותיות הזו היא קטלנית במידה רבה ששורשיה הולכים לעיתים עד לילדות המוקדמת. אהבה עוברת גם תהפוכות רבות, מן הנרציזיסם המוקדם של הילד עד זה של הבוגר. כאשר היא נתקעת בשלב אחד או בשלבים אחרים, היא גוררת עיתה את כל הנברוזות הנילוות לה.
בני אדם מורכבים בעיקר ברגשות ובצורך ריגשי עצום בין אחד לשיני. לגדול לבד היא משימה כמעט בילתי אפשרית לאדם כי הוא מורכב בעיקר על ידי הצרכיים הנפשיים שלו ולא רק על החומריים.
חוסר ביטחון עצמי מלווה בחוסר אהבת עצמית. חוסר סלחנות עצמית, שיפוטיות יתר על מעשינו ורגישות תלותית אל האחרים.
כאשר תהליך הגדילה מצליחה לפרמת מחדש את מארכת היחסים הן עם אחרים הן עם עצמינו, מגעים לסלחנות הרבה יותר גבוה הן לאחרים והן לעצמינו. קוראים לזה : אמפטיה.
באשר לאהבה, זוהי תופעה שהיא בלעדית ליצור החיי בחלל החיים כולו. בילדיה, אין קיום כמעט.
הנשמה שבורה, תרגום הכותרת שלי, מנסה להחות את החיבור הזה בין הקיים לקיום. כאשר החיבור אינינו , כאשר כול פעולה יזומה מחזירה הרגשה של אייוש בלבד, כאשר לא בא לקום בבוקר, בשביל מה ? בשביל מי? החיבור האולטימטיבי לדעתי הוא רק חיבור חזרה לעצמיך, בקבלת עצמית גודלת ומגדילה, תוך מיקום מחדש בין החוץ לפנים. מה שיקר לך, אתה עושה. מה שאינו ריק מתוכן, אתה לא מבצע... הרצון הוא משתייך לתחונות המולדות. לא אהבהת עצמית. פשוט לא. זהו דבר שהוא למידה אין סופית ולעיתים עד ימינו האחרון. השאלה : מתי ואיך מגעים לאיזון.
לפני 15 שנים. 21 במרץ 2009 בשעה 7:16
