המתת השור

הכול התבטע בהתמכרויות ....
היום, אפילו יחסים הם לא בראש הפירמידה שלי.
פעם, הייתי ניזונה ככ מן החוץ.
היום, ההיפך הוא נכון...
ולכן, רוב הזמן, אני מסתובבת עם תחושה כזו של ערפל בראש...ניתוק מסוים מן ההעולם
הברונכיט כמובן גם מגבירה אתזה. אבל לא רק.
לקח לי עשרות שנים להגיע לעצמאות שכזו, להרגשה של עולם ומלואו...כנירא שהשלב הבא, הוא באמת לחוש שאיניני חשובה, ואף שהתחושה הזאו אינינה נחוצה.
מה זה להרגיש פרח באמצע שדה פרחים? כנירא כך ממש. זה מרגיש ריק משהו אפילו עבוד אבל זה משנה את הפרספקטיבה של הדברים, זה מונע מן הסבל של ריכוז עלעצמי, מוריד סף הסבל, מעלה רק את זה כלפי האחרים, כאשר האגו לא עומד בעמצ ומפריע לנוף...

אני נתקלת - דווקא זה מענין מאוד - בשורות כאן של תאור יוםיומי של חיים של אחרים.
המענין הוא לא כול כך את התאור המדויק אלא האפשרות להעביר לאחרים את התחובות הפרסונאליות כאוניברסליות משהו. נולדתי בעולם של אמנות וגדלתי בסביבה של מדענות והגיון. זה קשה. כי זה מרגיש כמו קול בודד במדבר. לכן, יש לי כבר כותרת בראשי של הספר הבא שלי : בשביל מה אמנות ?

לא בא לי לרוץ מפגישה לפגישה, מלילה של סקס לאחר. לא שזה רע, זה כבר לא עומד בראש הפירמידה שלי. זה למלא ריק על ריק...לרוץ אל הכלום.... כדי להתחבר היום, אני זקוקה לזמן. אין לי התלהבות יותר. לא צורך ממש ליראות את המגיה של עצמי בעיניים אחרות, רק מטרה אחת צנועה, לכתוב משפט מושלם...שבידיוק יומר מה שארצה לומר, בתור השירות הקצר שלי כאן על הכדור הארץ.

שומרת על מרחק, לא כדי לגונן על עצמי...כי אפשרות החיבור ממש הוא לר פשוט יותר...אף נדיר...למה ?

כאשר חשבתי שהבן זוג שלי לא אהב אותי יותר, יללתי כמו זאבה פצועה. אך כנירא הייתי צריכה מקום וזמן. הפרידה הזו כאבה לו מאוד. גם לי. ידעתי את עומק הכאב שלו אך לא ניחשתי ממש....רק הוא יודע ...

התחברתי ממש בתקופה הזו לפאלסטף של ורדי, האופרה האחרונה שלו. התחברתי לקול הגברי פתאום כאשר זה היה בעבר יותר זןתר לי, זניח משהו. לחיבור הזה, יש הרבה סיבות....