למעשה, זאוהי תאור ההרגשה המדויק ביותר שיכולתי להגיע אליו לגבי התקופה האחרונה : זרם החיים שעוזנה וזה כי אני בת 50. כבר כמה חודשים ארוכם - אפשר אפילו לדבר על שנים - שאני חשה את העצב הזה בתוכי ...חודשים ארוכים שלא יכולתי להגדיר ולהבין. זה שיגע אותי...מאיפה ככ הרבה אצב, ככ הרבה ריקנות ?
בהתחלה, קראתי לו את המשבר של גיל ה50. הערב, אני מבינה=אחרי שקראתי טקסט אחד, שפשוט מדובר בתקופה אשר בה עוזבים אותי אחד אחד את כוחות המיין שחשתי עד עכשיו ושקראתי לו חיים.
בלי התחושות האלה, של החיים המפמפם בוורידיי, התחושה הזאו של מהות החיים משתנית לחלוטין ומרגישה כדבר בלי כוח פנימי, בלי חיים קצר ולעינין...עוד יותר כי אופי שלי התבסס ועוד מתבסס היום על תחושות אלה כדי לומר תעצמי : אני חייה, אני קיימת.
היום..איני חשה, לכן איני קיימת אפשר לומר ...כך אני עדיין מפרשת את הדברים....
אבל הדבר הנכון לומר הוא שכן תקופה אחרת באה, שונה מהקודמת, עם תחושות אחרות לגמרי...הרבה יותר עמוקות אך הרבה פחות ראשוניות. וכמו כול שינוי, הוא גורם לסבל רב במטמורפוזה.
אין לי מושג למה אני צועדת אך עלי להבין שהשמנים מתבלבלים...וכמעט אין לי מושג על אופויו החדש. וזהו מצב שהוא טבעי לגמרי....אין יודעין לגבי פרצופי החיים...הם משתנים לעיטים קרובות, כמו צורה במטמורפוזה תמידית.
פעם, קראתי לזה דיכאון. היום, אני מבינה שזהו משהו קצת שונה. האיתרון האדיר של הגיל הזה - יום הראשון של שארית החיים - שכול יום מוסיף אלף שנה, אלף מטרים, אלף השקפות לכייון העומק. וזה משאיר - שוב - כול כך הרבה חלל. עלי למלא אותו עם דברים קצת שונים שמהותם תרם הבנתי.
זהו מהות הזינה ? או רק של מודעות ?
לפני 15 שנים. 21 ביולי 2009 בשעה 23:19