הבוקר, היה לי ביקור נדיר....בקבלת הרמקולים החדשים ליד המחשב, יכולתי לשמוע ממש טוב את האריה הזאו של פוציני....לא משנה איזו. אופרה...אני מתה על פוציני...במיקרה היה מנון לסקו...אופרה ששמעתי פעם וגיליתי לבדי בערב בדירה ההי..א...
kirite Kanawa היתה שרה מנון והיא היתה היא ממש זמרת ומנון לגמרי...זכרתי את דמותה של אישה קפריזית, צעירה, אוביקט של חשקם של גברים מסביבה...אך יופיה מדרדרת אותה ואת סביבתה עד מותה. אך עד מותה, רגעים מסוימים של סיפורה הביא את הדרמה לסיאים כל כך מרטיטים שאני זוכרת את עצמי, מתחילת החלק השיני ועד הסוף, לא הפסקתי לבכות רגע אחת...
והבוקר, אני שומעת שוב את המוזיקה ואת הקולות האלה הממלאים את החדר...וליבי צוהל שוב פעם. אני מנסה לחכות את קולה כמו שיכולתי בעבר, תחילה בבישנות כול כך...הרי קולי נעלם עם הסיגריות ועם הצרות. מין שתיקה שקעה עלי השנים אחרונות היום, אני רק שרה בלילות לפעמים...המלומותיי.
אבל הבוקר, אני לוחצת שוב על הדיאפרגם שלי, פותחת את הפה גדול גדי להכניס את האוויר פנימה...אני ממלה את ליבי בצליל הנשי הזה הכובשת את האוויר ביופיה הצלול...אני רוצה את הצליל הזה בביטני, בראשי, בגרון החנוק שלי ...ואז הנס קורה...גרוני שוב צוהל וצעקה של זמרת שופע באוויר, צליל קולי, לכמה רגעים...אני שרה מנון. אני מנון...אני מאושרת...ליבי מלא סימחה..אני יופי, אני צליל, אני משהו שעף באוויר ונותן כיוון .לחיי....אני יפה ..אני מוזיקה...ואז שוב, מתמלא ליבי בתקווה, דבר שהלך לאיבוד להרבה זמן....מצרך כול כך יקר...
או יופי של קול האדם כאשר הוא מחבק מוזיקה...כמה שהוא קרוב לאל הזה שהוא קרוי יופי...כמה בושם, כמה טעם, כמה צבע הוא נותן לחיים...כמה שהשחר והקשיעה חזרו לחיי ברגע אחת...אני שרה...גבוה גבוה, עולה על אברסט..שמה במרומים לכמה שניות, ביחד עם קולי.
אני זוכרת את האפקט שקולי הי.ה עושה על האנשים כאשר הופעתי מול קהל. כבשתי אותם לפעמים ברגע שהייתי פותחת את הפה...ואהבו אותי על זה...לא שוכחים אותי עד היום....
יום אחד, שרתי מול קהל של כיתת אומן..בליבוי המורה השלי, שרתי את הלידר הזה של שטראוס. אחרי כמה שנים, התקרב אלי גבר צעיר שלא זהיתי כמובן. הוא עצר אותי ברחוב ושעל אותי :" את זוכרת אותי ?" לא בתור רע.ות, תמיד כנה, אניתי לא שלא ובלי לחכות הרבה את תשובתי הוא המשיך ואמר במש.איר אותי בפליעה : " שמעתי אותך בכיתת אומן ההיא שרה את שטראוס...את השארת עלי רושם שלא שכחתי לעולם...לא שעמתי את האריה הזאו לעולם בזימרה יותר יפה משלך...
או שטראוס...
ספתא שלי היתה חירשת צלילים...היא היתה כול כך לא כישרונית במוזיקה שלא יכלה להבחין אם הלחן היה עולה או יורד........אבל היא היחידה שידע להקשיב. היא שמעה אותי פעם שרה על כול מיני מוזיקות ששמעתי לבדי בחדר הענק ההוא, בבית הזה של ההורים, בפרוורים של פריז...והיא אמרה לי יום אחד: " זה מטריף אותי...אפילו שאין אני יכולה להבחין ביופי המוזיקה, אני חשה שאת שרה כול כך יפה, שקולך כול כך עוצמית...תשירי ביתי ...תשירי בשבילי..."
לא הייתי בטוחה בעצמי כלל ונישארתי בדממה הרבה שנים...הרבה שנים אחרי, רק בשבילה, התחלתי לקחת שיעורים ופטחתי את הפה...בשבילה...והגעתי למה שהיגעתי, לסיאים של עשיה ויופי...
היום, רק בשבליה, אני מקדישה את רגעת הצהלה...לה..ולא לאף אחד אחר...
אולי בחיים אחרים אוכל להוולד בתור ציפור שוב...ולשיר לאנשים שעוברים ברחוב, כך סתם...ליופי, לטבע..ולתת לעולם לכיאור הזה, קצת יופי שוב, רגע של נחת....תל של הבוקר...בריזהעליזה כמו לערב המגיע אחרי יום ארוך של שמש רותחת...
ציפור חופשיה...צליל אחד שאינו סוף...בלי די
לפני 15 שנים. 30 ביולי 2009 בשעה 21:46
