שנחתי...זה היה באילת. זה היה ספונטאני לגמרי. הגבר הזה הזמין אותי לסאויטה שלו במלון באילת. זה היה רעיון טוב. רציתי לברוח מהגהנום הזה של העבודה. האפיפור היה פה וכול המערכת הביטחונית השתגעה לחלותין. העיתונאים היו הולכים עם לא פחות משלוש כרטיסי עיתונות, כול אחד ממערכת אחרת וכול אחת היתה מרימה את כול הבעיות האפשריות.
עבדנו כמו כלבים, רצים אחרי אירוע ועוד אירוע עם הנחניות יותר מטורפות יותר מהשניה...אלו היו ימים של 16 שעות עבודה ביום.
הכסף שלו היתה אטרקציה. לא ממש מה שהיה שתוך ראושו. אבל הוא היה מספיק חרוץ למשך כמה ימים טובים כדי שארגיש מינימום אינטרס לפגוש אותו.
בעבר, לא הייתי מהססת הרבה למפגשים האלו כי לא היתה לי סבלנות. ולבסוף, הייתי מוצאת אתעצמי במצב של מבוחה הדדית. שני זרים שמתעלסים אך לא קרובים בלב. היום, איני סובלת יותר את המצבים האלה. עז המפגש הזה היה עמור להיות המפגש האחרון.
לא מהרתי למטוס אפילו. כמעט ופספסתי אותו. שמלה אחת שתיים שמתי בתור תיק קטן ונהגתי עד השדה תעופה. השארתי את האוטו בחניה לזמן ארוך ועליתי למטוס הקטן הזה. ברגע שרגליי היו באוויר, ההרפתקה התחילה.
לפני 15 שנים. 2 באוגוסט 2009 בשעה 21:41