תיארתי לי תמונה שכזאו ...הייתי מאוד צעירה אז...גבר שמתקופף לעברי לתת לי נשיקה אוהבת ומלהיבה. הרגשתי את ההתלהבות בדמי...הרגשתי את החום בוורגי...כמעט את נשימתו על שפתי...אך לא הייתי מסוגלת לדמנין איך לעזעל הוא נירא. לא היה לו פנים, לא היה לא ראש אפילו...רק חזה פרוטאלי וידיים שתפשו את לראשי על מנת לנשק.
היה לי כל כך חסר שיכולתי לחוש אותו אך לא יכולתי ליראות אותו. אז, ךא ידעתי מה זאו אהבה כנירא.
כיום, המצב הוא שונה. אני רואה את פניו, את שפתיו אך איניני חשה אותו בשום דרך. עדיין, אין איני יודעת מה זאות אהבה או שאפשר לחוש אותו בצורה אחרת. בלי המגיה, בלי התירוף הזה של הרומנטיקה, בלי לתת לפרטנר את הכוח הזה עלי...זהו, ההפרדה נעשתה...התינוק גמר להווד..לידה של 50 שנה...אך עוד אין אני בניתי את עותמי הריגשי במלוא המובן ...כך אני חשה...
מה נמצא בעמצא?
הראש פועלת ....אפילו די טוב ועדיין תרכיב עולמות. הגוף ? פחות....לא תמיד אנחנו רגישים ועדינים אליו. הלב נישאר באמצע...וזה עולם הפרוע ...אין מדריך...אין נתיב ההשרה...רחוק הדרך לבינה עדיין. הכול נישאר לעשות ?
לפני 15 שנים. 21 באוגוסט 2009 בשעה 15:20