מחשבות אברו בראושי.
זה יותר זורם כך בעיקבות הכזיש שמתגלגל מאשר על הנייר או על המסח...אבל המעמץ של המעבר הוא זה שתמיד קשה...מין התחושות לבריאה.
נושא אחד מתריד אותי בעיקבות המצב הנוחכי שלי. הסתכלתי מסביבי והיררתי: כול הגברים האלה שיושבים, או קוראים ...האם הם עברו לשלב האחריות ממש? האם הם יודעים לשאת על כתפיהם את עול החיים? אף פעם לא פגשתי כאלה...או שהייתי צריכה לשלם להם ועוד הם לא תמיד עשו את העבודה שלהם...ואני בתקופה של תיקונים בגללם כבר 3 שנים.
זה בא מהמשפחה שאף פעם לא היה לי ממש משהו שהרגשתי מגן עלי, דמות גברית שכן יכולה ולא להמותת
הגנדרים השתנו ...יש אלה שנישארו עוד עם פאפינים של לוחמים ....החזרה הביתה תמיד קשה...
יש אחרים שחושבים : רוצים לבד ? שיסתדרו לבד ....אני בינתיים אקח מה שירצה.
המודלים הישנים עוד לא מתו...החדשים תרם נולדו
עוד לא הצלחתי לנקודה שרציתי להגיע אליו
אחזור על זה עד שאצליח
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 10:13