אל הדברים שאני באמת חשה ....חידד דברים שלא רציתי לראות קודם ונתן לי להבין את השיקול שאני עושה כאת. הדברים יותר ברורים לי בזמן האחרון. ריגשי אשמה שיחקו תפקיד מאוד כבד בו בזמן שהבנתי את הדברים. ברגע שהנחנתי אתזה, ההרגשה השתפרה...
מענין איך שבמצב לא ידוע כלל אנחנו פועלים כול אחד טיפה שונה...אבל הבסיס הקבוע בתור תגובה היא לחפש מישהו או משהו שעשה אתזה קודם..זה נותן לנו את הלגיטימציה להמשיך בתגובה השיגרתית שלנו למצב הזה
הלא ידוע ריגשי הוא המפחיד ביותר. אני חשה ככ את הבילבול וכאב שיכול לעורר נער או נערה כאשר הם מבינים למשל שהם גיי. העובדה שהם מרגישים שהם לבד בעולם הזה להיות במצב כזה היא הרגשה בודדה נוראית : אני היחיד שמרגיש כך לכן איך לקבל אתזה ?
לכן גם החשיבות של המודלים הלא קלאסים שהחברה חייבת ליצאור...ולא עושה...
חברה מבוססת תמיד על דמויות בסיסיות ודוגמתיות. הערכים מתארגנים בצורה כזו ...וזה מה שניכנס בתאטרון הכללי של הפיגורות שלנו ...וחזרה...
החלום הזה זורק אותי לפעם הראשונה שפגשתי גבר שנימשך אלי. למה ? רק אני יודעת למה ואולי, אלה מהסובטילים שבינכם יבינו למה בסופו של דבר... כאשר אני כותבת על דברים אישיים ביותר - וכנירא חשה את הצורך לעשות כך - אני כותבת על דברים במבט מיידי, שניראים על פניו בקריאה מדרגה ראשונה של אנליזה. אבל לדברים יש תמיד כמה דרגות עומק לבחון אותם. לפעמים, אין צורך לחפש בהם משהו...הם כאלה והמסר הוא פשות למדי. לרוב, הם נותים שורשים הרבה יותר עמוק. וזה גם תוצעה של מבנה האישיות שלי. לעומק
הזירה הפוליטית המקומית למדה את הישראלים באופן כללי שדבר מסתיר דבר אחרץ זה לא תמיד נכון. וכמה שמתקרבים יותר לשחקנים הראשיים של הזירה זאות, מבינים לפעמים עד כמה המסר היה פשות, וההחלתות שנבואו מיזה היה ככ פשות. זהו גם גילוי שעשיתי במהלך השנים. זב מה שהמקצוע שלי העניק לי.
אבל במישור הריגשי, הדברים הרבה יותר לא יציבים כאן, כמעט כאוטים. ויקח עוד הרבה זמן לחברה הישראלית להגיע למידה של יציבות. רק נישאר להגדיר מה אנחנו רוצים מעצמינו.
לפני 15 שנים. 12 באוקטובר 2009 בשעה 9:45