הלכנו, אני והחברה הטובה שאז לפארק לחפש קצת ירוק לעניים. פריז הייתה לי עיר קשה, אפורה וחונקת מרוב אורבניזציה שלה, עיר ענקית, זהומה מין האוויר, אוויר שהיה ניתן להריח מרוב העבק מריבוי של עצמה ובעיקר, מריבוי של מכוניותיה.
היא, החברה היתה הרבה יותר יפה ממני. לפי הסנדרטים דאז...קטנה, רזה עם שעיר ארוך ודבש...היא היתה האישה בחיתוליה. צעדתי הרבה אחריה, הן במדועות הפיזית שלי, הן במודעות הנשית שלי. אך ים של תחושות היו מבעבעות בפנים, עמוק, עמוק כל כך, שבלי טריגר חיצוני, לא היה שום סיכוי שאגיע לשם לבד. התוצעה : הרבה בלבול. כי הייתי נערה לא שקתה. כואסת לרוב...ובצדק. אבל כאס הינו מתסקל . בגלל שהוא מבוסס דווקא.
הגענו לדשא ירוק ושקט כאשר איש, גבר בשנות הארבעים שלו צעד אלינו ועצר בפנינו. הוא היה לבוש במכנסי כתיפה ירוק חקי שהתאים לסביבה. עם שעיר בלונדיני וענינם כחולות, הוא הראה פנים יפות, גבריות ותנן הרגשה של סולידיות מרגיע.
חשבתי כמובן שהאיש יעצור ויתחיל לדבר ישירות אליה, החברה היפה אבל במקום, הוא נעץ את מבטיו בעיני באדישות טוטאלית אל הבת ליוי שלי ושאל אותי : " איך קוראים לך ? " כאשר הוא מדבר אלי.
אני זוכרת את הרגשת הבילבול שלי. " אותי הוא שואל ? " במחשבה דהויה שלא היסכימה עם התסריט הקלאסי...
כן אלי הוא דיבר, וכך עשה כול אותו אחרי צהוררים. הוא לא הפסיק להתקרב אלי, באסרטיביות וכמעט אגריסיה שלא היה ניתן לדחות אותו. הרי מולו, היתה נערה ללא כול ניסיון חיים, עירומה בנפשה... ירוקה כעלים הראשונים של האביב.
לפני 14 שנים. 12 באוקטובר 2009 בשעה 10:03