הוא קירב אותי אל הגוף שלו בלי התנגות כול שהי מצידי. לא היה סיכוי אחד שאתנגד ובמוחו..לו, לא היה סיכוי אחד שאתנוגד אליו. מהר הידיים שלו היו על עגבותיי, על שדיי. הוא מישש אותי בלי מעצורים...ובתום ליטופו המוזר, חסף את שדיי הצעירות לאוויר, לא הבייש בכך ונתתי לו.
מענין איך נשים פועלות. אני נזכרת בסרט הזה AWAKENING עם רוברט דה נירו ששיחק שמה תפקיד של חייו ממש. אדם במקור מבריק, שבנות ה20 של חייו חלה במחלה משתקת את מוחו. רובין וויליסם כרופאו נרתם אל המסימה להבין את המחלה שלו וכן מגיע לפריצת דרך שמעורר אצל הפצינט שלו את כולות החיים שנישארו תקועה שמה, לפני 20 שנה. וכך הוא מגלה תחילה, בהתוננות אל החולים שלו, שהם לא יכולים להתעורר בלי דבר חיצוני שמפעיל אותם מכוחו ההיגיוני : מבנה גאומטרי שמניעה אותם כאשר הם מעמצים את כוח האנרגיה שלהם. וכך קורה שהפציאנט שלו הולך על הריצפא המחולקת בריבואים, אחד שחור, אחד לבן, והיא פטעום הולך מאחד לשיני כי הם המנוע שמהם הם יכולים להלוות את הדינמיקה, את האנרגיה.
נשים פועלות באותה צורה. הם ממתינות ומה שממפרה אותם, זהו הוא הכוח הגברי, האנרגיה החיצונית שבא להצית אותם ולהניע אותם. אנרגיה חיצונית שמוליך אותם אל תוך הזרואות שלהם משם הן ניזונות.
ברור שבעולם המודרני, במבחן המציאות כול התפקידים בדרך כלל מתערבבים אבל אני חשה למרות זאות שהתמונה הרחבה של תפקידים או פרופילים נישארים איתן.
יאן, הגבר היחד שבחיי שעברו אני זוכרת את שמו פרץ אל תוכי באותו דרך. הוא הפרה אותי, אני, ים צעיר של נשיות ורישרושי חיים, פאסיבית לגמרי, ובלי יכולת כול שהיא לאמץ בלבדי את הכוח החיצוני הזה להעזנת עצמי. עם האור הבהיר שלי, המימדים הנדיבים שלי, הייתי לא שדא של לובן רך ומפתה, בובת מין ללא מין, שדות של דבש לבן
לפני 15 שנים. 12 באוקטובר 2009 בשעה 10:30