המתת השור

מה שבא כהמשך לא ישכח כול חיי.
חזרתי הביתה ביום הזה במצב של לפיד בואר. כול הגוף כול המוח היו עסוקים במחשבה אחת למעשה : "מה קרה לי !? משהו התענין בי!? גבר ראה אותי ! הגוף הזה קיבל משמעות....נותה כולו לכיוון אחד ככלי דרוך...
מרגע זה, הפחתי מאישות לא מוגדרת לאישות דרוכה למטרה אחת : לראות את עצמי דרך עיניו שוב. מכאן, מתחיל את האפיזודה הקלאסית של הנערה האובססיבית שמחכה לצילצול אחד ואחד בלבד. כול צילצול שאינו הוא לא רק לא שווה אלה אוייב אכזרי ששורת את הלב כול פעם שהוא פולש בחלל. אכלתי יאן, נשמתי יאן, התעוררתי יאן, ישנתי ...כאשר יכלתי לישון ...יאן.

הייתי חיה עם אחותי בדירת 2 חדרים בפריז בזמן הזה. במרכז פריז, ברחוב שהיה סמוך לעוד רחוב : זה שרוב הזונות היו עומדות לאורכו, כך שלמעשי, בחוש הומור דאז, הייתי אומרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהיינו גרות ברחוב הבטוח ביותר בפריז....כדי להיכנס לחדרה של אחתי, היה צריך לעבור את החדר שלי כך שלא היה לי ממש פרטיות ומילה, החיים שלי היה לי בזמן הזה רק בעופק של פרוסדור. אחותי היתה הרבה יותר יפה ממני, כך חשבתי אז. אכן, היה לה חבר והוא אהב אותה כמו אלה שנחת על האדמה. היא החזירה לו במלא את אהבתו. הם היו שוכבים ביחד אבל אז, לא ידעתי...גם אחותי היתה נדמה לי יצור נתול סקס אך ראויה להארצה...צורה פרימיטיבית של הבנת האהבה.

אחותי היתה לי כמין מלאך דיסקרטי. לא ידעתי גם שהיא סבלה המון את הסבל שלה, רק בשקט...והיא אהבה אותי את האהבה שלה...זה ידעתי....ושהיא קינעה את הקינעה שלה...זה הבנתי הרבה יותר מאוחר...כי למרות הביצה המבעבעת שהיתה נדמה כול מהות זהותי, היה מתוכי אחוצה דחף בואר לחיים וסירבוליהם. ללא אבחנה, ללא אזהרה, כאשר היה קורץ איזה שהו מבט מתוך ההמולה, הייתי מושיתה את היד ורצה לעיברו, רק כדי לחיות, לחוות ותבוע בנקטר המוזר הזה...

אחותי היא, היתה הרבה יותר דיסקרטית. אנשים באו אליה מיופיה. לי היה נדמה שההיפך הייתי חייבת לעשות לבל לא יבחינו בי כך שכול אחת ואחת היתה מקנעה בשקט את אופיה של האחרת, צד בצד עם אהבה עמוקה, אדירה בינינו.

עבר שבוע ואין לא התקשר. כול יום היה לי יום של סבל תהור....מן סכין שהיו מעברים דקה דקה על האור עד הדם נוזל. אך הנשמה היא זאו שהיתה באיסורים הרבים ביותר. לא היתה לי יכולת להבין למה יאן לא מתקשר ולמה איני מצליחה להשתחרר מה אובססיה הזו. וכול דקה הוסיפה את מתעניה של הסבל.