מה יותר ארוטי מנערה שבוכה באמבתיה שלה, עירומה במיים שלא מתלכלכים אלא ממלח דמעותיה.
הנערה הזאו היתה אני....השאר הזמן לא עשיתי דבר חוץ מלחכות בטלפון לצילצול של הגאולה.
דווקא לקראת הסוף, יצאתי מהדירה מאט כדי לנשום קצת. אני זוכרת שהצלחתי לשכוח מאט את המדוזה המשוגעת שפלשה בתוך הנשמה שלי והלצחתי אפילו רגע אחד לא לחשוב על הצילציל הזה, אף לא לחשוב בכלל.....חזרתי הביתה וחדברי היה כסידרה, בבלגן אדיר רק הפעם, מקשתים את כול הקירות, את התמונה האהובה עלי של אישה אדומת שעיר בעירם, את הרצפת עץ, את החלונות את 2 המילים האלה : " הוא התקשר ! הוא התקשר !
אחותי רצתה אלי ואמרה בהתלהבות אך אם טיפת אירוניה בקצה שפתה : הוא התקשר והוא אמר שיתקשר יותר מאוחר...
אכן, יאן צילצל שעה יותר מאוחר ושוב נשבעתי בקולו וכולו. הוא ביקש ליראות אותי מייד ולא היה מבחינתי
צל של התנגדות...הרי אחרי הפגישה הראשונה שלנו הייתה כבר שפותה אבל אחרי שבועה זה של המתנה הייתי כאגל צלוי לשימוש מיידי. ההשאר כבר לא מענין
עשרים שנה אחרי, אני רואה כמובן את הדברים ממבט אחר. אני אומרת לעצמי בהירורים לעירואים אלה שלא הייתי צריכה כך להסכים ליראותו אותו שוב. אחרי השבוע הזה הייתי צריכה לומר לו לא. הייתי צריכה לסרב לו. אזי, כול חיי היו ניראים אחרת ....באצם לו הייתי מסרבת, הייתי בן אדם אחר. השבוע הזה התחיל מסורת בחיי שלא הפסיקה להכות שוב בכול צעד של הדרך : נבחרתי ואז הפסקי לבחור בגורלי
לפני 15 שנים. 12 באוקטובר 2009 בשעה 15:15