המתת השור

את פתירתה של המגיה כלפי המושג הזה שניקרא אהבה.

לפני כמה שנים, היתה לי עדיין את הטעם ברדיפה אחרי אהבה. חשבתי שהיא תעלה אותי לפיסגות שמהן לא יורדים. אך במכה אחת, קוראים לזה בג,רגון הלם פוסט טראומטי - ומצאתי את עצמי נמוך נמוך בסולם האין סופי של הסבל. הכול היה שמה....שילוב שסוף ברוטאלי, דחיה, בדידות נוראה וקריסת התחושה של התקווה.
ההרגשה האחרונה הזו היא הנוראה ביותר. מות התקווה.

והבנתי שהדרך שאני אוהבת היא לא אהבה ...היא רצון להעריץ ולא לאהוב ממש. כאשר הפסקי להעריץ את הסובבים אותי, הפנים שנתגלו אלי נשאו הרבה בנאליות ולוסר השראה....קצת כמו מה שקורה לילד שמגלה שההורים שלו הם לא אלים יותר אלא בני אדם מלאים בחולשות, פחדים ולא ידוע.
אזי, את אותם הדברים, צריך למצוא בתוך הלב שלך.....בזהו מעבק שצורך הרבה מחשבה ובדידות. העולם נירא כולו כמקום אנוכי ולא איכפתי. הלב גוסס. תחום הרגשות מבולבל לחלותין בין האשליה הקודמת והתפקחות הנוכחית.

אפשר לומר שבמהלך כול חיי היו לי חיים מאוד לא קלים. אין לי מדד ואין לי צורך למדות אתזה לאומת הסבל של אחרים. לכולם, יש את המזבדה שלו לשאת על הגב. אך אני מחפשת נואשת אחרי אדם שגם איתו אוכל לדבר ואוכל לחוש שהמסקנות שהגעתי אליהן בחיים הם תרומה ולא דרך לעצב...איך להפוך את האופל לניסיון חיים ולקום מחדש, לא לבד לגמרי