עיניין אותי מאוד מכמה סיבות
קודם חיים של אישה אמיתית אבל לא רק אמיתית בגלל שהיא הייתה קיימת באמת. החיים האמיתים הם רוב הזמן עולים על השחזוריה. אבל היא גם אישה שחייה ממש במלוא מובן המילה, ובכול רבדים של חיים של אישה, לא רק רגשי.
הבמאי בחר גם לא לחפש מי צודק ומי טועה. הוא תיאר דמויות שהן כולן בעלות עומק - לא רע ולא טוב- אנשים שהולכים מעיקבות אחרי מה שהם מאמינים וזה אותם כול כך אנושיים למרות האכזריות שלהם לפעמים. כול אחד מהם מחפש למלא מה שהחברה, הרגשות, החובות, הכבוד אמר להם למלא והם עושים אתזה עם טוהר ממש שאי אפשר לבוא אליהם בתאנות
כולם אגויסטים כי כך ה בסיס של כול שיקול.
האישה הזו הלכה בעבר לנורמות. היא יכלה להרשות לעצמה אבל מה זה משנה....זה שכמה אחוזים בודים של ההוכלוסיה יכלה לעשות את זה לא משנה את העובדה שאלה הם דמויות מענינות. צריך להבין בכול אופן שהעולם בעבר היה מבוסס על האליטה כמעט בלבד. ההשאר, לא השפיע כמעט. צריך לחכות למאה ה19 כדי כדי לראות שהגלגל התהפך כי, עם המושג של הדמוקרטיה, נולדו דפוסי תרבות אחרים לחלוטין ועד היום, הגלגל ממשיך להיתפך. המאה הנוכחי והמאה ה20 הם כול כולם התרכזו במהפחה הרוחנית אירגונית הזו : ביסוס הערכים לפי הרוב ולא לפי המיעות.
איך אפשר לסיים בלי לדבר על הנופים האלה שבאנגליה...עם הדשאות הכול כך ירוקות שנדמה שמדובר על שתיח שאמרלד על המוטונים לבנים כמו כדורי צמרגפן מונחים על הדשא. גדלתי באנגליה חלק מילדותי. הייתי עוזבת את הפריז האורבנית והאפורה כול כך כדי להגיע לסבתא האהובה שלי שהיתה גרה באי הבריטית בשנות האחרונות של חייה. הייתי מפליגה מעבר לים ובלילה אחת, היה נדמה לי שהייתי מגיע למן גן אדן רטוב שכזה עם צבעים כול כך צבעים, עם אנשים נעימי מזג כמו אותם נופים הירוקים ירוק רך שבא לאכול אותו כמו הכיבסה הזו שרואים בנוף ולא זהזה מרוב שיש כול טוב לאכול .
הייתי מגיע אל רחות של ביתה ועד היום רק את המתאמים האלה אני יכולה לאכול בבוקר, בייקון, ביצים ותה אירלגריי עם סקון חמאה. עד היום, אפילו אחרי סירובי שזמן האחרון לאכול בכלל,אני רק רוצה אתה מתאמים האלה
לפני 14 שנים. 20 במרץ 2010 בשעה 10:11