המתת השור

שיר שמעלה בי כמה מחשבות ...

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנא ולאהב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידים לזרוק אבנים
ובאותן ידים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכל ולעכל
את מה שהסטוריה ארכה
עושה בשנים רבות מאד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,

ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שכור ועור בתענוגיו ובמכאוביו.

מות תאנים ימות בסתו
מצמק ומלא בעצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.