כול אלה שפגשו...או לא פגשו אותי כאן ו"בחוץ" מחזיקים ממני כחכמה במיוחד. ברור שצריך להגדיר את התכונה הזו כי כול אחד שם ביפנים מה שהוא רוצה אך, זה קצת כמו אהבה....יש תבונה, יש עומק, יש כוח המצעה, יש כוח לתת, יש לב, יש רגישות...ועוד הרבה ...
אבל...אתמול, ראיתי את התינוקת החדשה של הקולגה שלי...בת 49 והיא ילדה בת בקשיים רבים...אני מעריצה אותה...לבד ומגדלת כבר ילד אחד ועכשיו את התינוקת הזו. בגלל הגיל שלה, הגוף שלה סבל במיוחד. היא חתוכה בבטן מצד לצד ונודף ממנה דם...אבל היא לקחה את הקטנה ונתנה לה את הפטמה שלה כדי שהיא תמצוץ...הפיטמה היתה כמעט גדולה לפה הקטן שלה...בהתחלה, אחת לא מצאה את השניה ...התינוקת היתה נרדמת מהמעמץ..אבל בסוף, היא מצאה את התנוחה הנכונה.
בכול הזמן הזה, עמדתי בawe והתבוננתי עליה בהאבה. לא היה שום רגש של צער בליבי אבל בכול זאות, רציתי אחד כזה כול כך בשבילי. אבל אני מבינה שזה מאוחר מידי.
בו בזמן הזה, בת אחותי התקשרה עלי. בת 20, אפרחה בשבילי אבל כול כך בן אדם כבר. דיברנו שעה ארוכה ביחד ועוד פעם גיליתי עד כמה האישה הצעירה הזו חכמה ועמוקה. היא למעשה כמו ביתי. אותה, ארצה לעשור במיוחד ולתת במיוחד. נותנים למי שאפשר לתת. אוהבים מי שאפשר... אני כאן כדי לעשור לה ...ואהיה אמא שלה השניה, נעמנה לה עד מותי
אלוהים נתן לי בת ואני מודה לו. ממש
לפני 14 שנים. 30 במרץ 2010 בשעה 11:24