הוא בעצם הוספות של סטרוקתורות שמתפתחת באופן כללי לציפיות מובנות. והוא מפעיל אותם בכול עת או בכול מצב. הוא נולד עם אלה, הוא גודל עם עוד והוא מתבגר עם אחרות. הן אבל בכול מצב מנטאליות בעיקר כאשר בוא מתכוון לאחר..
בליל של המיבנים הריגשיים שלו מתבטא באשר לכול הסובבים אותו, במקרו או במיקרו ...אבל תמיד אותו.
ולפעמים הוא פוגש באדם אחר שהוא לא יכול לפרמת ברשתות האלה והוא הולך לאיבוד עם הבנת הנקרא והנירא מולו...והוא לא כולת ולא מבין. ולא מבין בהוראות שימוש שלפעמים גם נותנים לו עם האירוע של המפגש
באיש אינו מחזיק במפתו שלו, לא של עצמו דווקא אלא של האחר. האיש אינו במחזיק במתפח הזה.
סביבו הוא הולך, מעגל מעגל והתבעת לא מתאדקת כלל
האיש אינו מחזיק במפתח.
והוא הולך לצלול עמוק בתוך הבור של ציפיותיו, שוב ושוב, מחפש כמו בניתוח כואב את הסיבות של כך, את הסודות לכך, את השפה לשכך.
אך אינו מחזיק במפתו.
כך נדמה לי שבוקר הוא קם מחדש כול בוקר, והולך לישון כול ערב במנוחה מפוקפת.
כך הולך לקבר,
אזי עולם או מלואו הולכים איתו
כי באמת איש אינו מחזיק במפתח של האחר אף פעם עד הסוף. לא רק של האחר, לא רק של אחד בלבד. והבלבד אחד הזה אולי עשה את עולם ומלוא....להביו את האחר...
להבין שיש אחר
לפני 14 שנים. 1 באפריל 2010 בשעה 19:38
