לא שלא היה ...שמץ של אהבה...אלא שפשוט לא יכולתי לקבל את עובדה יותר שרק מתחת לארמה של שקר עצמי, שקר לאחרים וטונה של אינטרס אישי, היה איזה שהי כוונה לתת לי קצת חום ואהבה. ראיתי את עצמי כמו בזמן הילדות שלי, כלבונת מסקנה הממתינה עם רעב ענק בלב, לחתיכת או שאיריות שהוא זרק לנו מדי פעם, הגבר הזה משוגע ואם אגו מנופח, אוור לעצמו ולאחרים במיוחד.
שנאתי את אשלית עצמית שלי גם...לתקווה המזערית שהיה בליבי שאולי, לא אסבול איזה אלבון היום...עוד השפלה, עוד חרדה, עוד סטירה נפשית.
איך היא יכלה גם לא להבין את הסבל של האחרות? האם היא עצמה כך או מאוהבת ממש, או מיואשת ממש, או שהיה לה איזה שהיא סיבה טובה לתקווה תובה ?
ברור שבמהלך שישה חודשים, הוא היה חלק מלא מחייה...הוא בא לארוחות שישי של המשפחה שלה...הוא יצא לטיול עם הילדים של אחותה, אישתו של טייס חיל האוויר...משפחה מיוחסת...הוא אפילו החליט יום שיש אחד לעשות אחורה פנה כדי לא להשאיר אותי לבד ועזובה עם היגון שלו והביא ביחד איתה אוכל לארוחת שישי שהיה, בסופו של דבר נעים ולא בודד... איזה רחמנות , איזה אלגנטיות כלפי....הוא עשה...מה אני אומרת ...הם עשו את הכול כדי לא לפגוע את רגשותי....אז הגעתי למסקנות שהייתי צריכה להגיע אליהן : הוא לא אוהב אותי יותר. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. אז למה הוא מתעקש לבוא לגור אצלי ?
לא חשוב יותר היה לדעת את התשובה לשאלה הזו. אני החלטתי שלא היה נכון יותר לי. שלחתי לשלושתם מכתב המסביר את ההחלטות שלי ו,בהתעקשות מלאת כעס וזעם, קיללתי אותם שעתיים בצעקות וצרחות כאשר הם סגרו את הדלת של החדר איפה ששניהם נשארו, ירקתי לו בפרצוף פעמיים, דבר שלא עשיתי אף פעם אך שהוא לימד אותי לעשות והברתי להם מסר ברור : אם אתם מתקרבים לדירתי, אני קוראת למשטרה....
לפני 12 שנים. 22 באוגוסט 2011 בשעה 11:33
