אני מקשיבה לקולה של JULIA VARADY
אין דמה לה במזיקליות שלה ביחד עם הצבע של הקולה. הכל עובר שמה, ביופי אילהי..כל קשת רגשות אנוש המקבל פאר של יורת גדול מהחיים.
ווזהו השפה, המשפט הבסיסי שמנחה את כל חיי: החיים הם במה של כל בריאת הלהית...בואו תיראו עד כמה כן הגן עדן...לא שם...
וכל פעם שהוא ברח ממני הייתי בוכה כמו ילדה קטנה וחשבת : אבל הבטיחו לי שגם תורי תגיע
גם תורי לאהבה, גם תרי לחום הגנת גבר, גם תרי לתת את האישה שבי, גם תורי לחלק אורגזמה
גם תרי לראות את המולד...גם תורי לחיות עם ראש מרם וגבעה, גם תרי סף סוף לאושר
אבל להיה ניראה אף את הסף התר...או אפילו אני חושבת שלא הייתי בתר הנכון
לא הפסקתי אף פעם לחפש. כמו שהבוס שלי לשעבר אמר עלי בתור המלצה :" היא אף פעם לא מוותרת"
הוא צודק
פרשתי מהרבה דברים בחיי...עזבתי אין ספר בלי לרצות לעזוב
חיי מלאות פרידות שקרעו לי את הלב לחתיכות.
אבל הנה, הגיע הזמן הזמן של אופטימיזם שלוו.
כאשר אני שוקעת בים שחור של דיו, עלי לשחות למקום יותר מואר איפה שהשמשד כן נכנסת. זה רק עיניין של החלטה...
זה נשמע טמבל, זה נשמע רדד, זה נשמע מטמטם אבל לפעמים, צריך 50 שנה כדי ללמוד שהאושר הא גם עיניין של החנה
הוא גם עיניין של החלטה....הוא כאן, על השלחן...רק צריך לקחת אותו
לפני 11 שנים. 6 ביולי 2012 בשעה 22:55