המתת השור

האופרה הכי פמיניסטי שנכתב אי פעם
היא אומרת - אני מתה על הדמות שלה - לדון ג,וזה כאשר הוא כולא אותה ועוסר עליה לדבר איתו איתו כלל : " איני מדברת אתך, אני שרה לעצמי ..." בידיעה שלמה שהוא מקשיב לכל מילה שהיא אומרת לו שם בעקיפין
חשבתי גם לשתוק ולא לומר כלום על מה שעובר עלי
אבל הקרמן שבי מתעוררת בכל אופן. מוטב להיות עצמי מאשר לא ולנסות לנחש מה הוא היה רוצה שאעשה על מנת לרצות אותו ברגעים קשים

בכלל הדילמה היא כאן ף לא לעשות כלום או להיות בכל זאת היצור הקיים הזה שמקווה, חיי, רוצה אהבה וסובל

היפה בזוגיות אמיתית היא שאני יודעת שהוא עשה אתזה מי אן\ותם סיבות שהוא אוהב אותי ואיכפת לו ממני
החשש יבוא
אני יודעת
אבל זה כל היופי עם אהבה רומנטית זה שהרגשות הן תמיד הציר המרכזי, המנוע והדלק, המעיין אם תרצו ולא עסק מורשה של נוחיות הדדית של דברים שעושים בלי עומק , אחד ליד השני

הסטירה פה שאני אישה חופשיה, הכי חופשיה שיש, עם הנפש שלה שחקר כל פיסת חיים שחדר בתוכה, בגלל זה אולי כל כך אוהבת גברים. הם אמורים לתת את החיים דרך הזין היפה שלהם
אבל בו במזן, אני כל כך רוצה להשתייך לגבר שהוא כל כך גברי שאכבד אותו עד הקצה השעיר שלו, עד שאני אלך על רגליי בשבילו ...
תהליך של הכנעה< ...זה מה שקרה כאן ?
זה מה שקורה כאן...
אני יודעת שאיני רוצה לפספס שום שלב...
את החיזור של האישה מגבר, זה מה שהגבר הישראלי מפספס פה......חיזור זה לא רק אלגנטי של יצור המיוחד הניקרא בן אדם, זה גם חיזור צייד גורלי שאמור לכלוא את בחירת ליבו , כל כך ראשוני נכון

כמו שאנחנו שחכנו לדעת אהבה , כמו הרגעים הבודדים האלה שבאו אלי וחתפו אותי למיטתי, ועשו לי אהבה אהבה כאילו לא היה מחר
אני זוכרת את המאהבים שבאו והלכו והשאירו לי רק את הזיכרון של חיבוק לוהט
אני זוכרת את ידם על תחתית גבי את ידם על שורשי שעירי את נשייקתם על שפתיי הרעבות
הם היו הכי אמיתיים שיש
הם היו חזרה גנרלית למה שאני
עכשיו
חייה עם הבן זוג שלי
ואם רק טיפה אחת של פחות תשוקה ועומק תור הקשר הזה
אז באמת לא שווה