המתת השור

הכל התחיל בכמעת אונס
קומוניקציה לא טובה
אז לקחתי את הרכבת לכיוון המרכז
פעם הראשונה ברכבת ישראל -הרגשה של פריז קצת עם נופים אחרים ,מחספס,חרוק עם מעט ירוק מאונס ביו הסלעים....ללא ערים,ללא סימן אדם ותעוש ...מדבר אופיני לירושלים וסביבותיה
תמיד ההרגשה ללכת, לעזוב לאין ידוע ...לנשום אוויר אחר, להיות זרה לעצמי בלי לחפש כלום
לא נחושה, לנסוע עם הרכבת, הפסים שלה יתנו כן כיוון אולי, לי שאבדתי חוש הנחישות,חוש הנווט ...זה נקרא לגדול ?

בית קטן, יערה קטנה, לאן מובילים אותי את סקרנותי...
באתי ליעוץ פיננסי שכבר יודעת את כל התשובות אבל לא משנה. פוגשת שמה 2 דומים, אחד מזדמן, אחד מוכר לי
היעוץ גולש לשיחות ארוכות פוליתיות, פילוסופיות וכו...אני יודעת רוב הזמן על מה אני מדברת, דעתנית אבל לא מאויימת על ידי חוסר ידיעה...
הרצון להיות צודק בולט בעיקר בשיחות אלה.
אחד אדם חכם, שטלתן, גובר בקלות על הרציו המהוסס של הסביבה. אבל לא באתי לשם כדי ללמוד...אני יעדת כבר...

זוכרים Blade Runner הסרט? אחד מהדמויות המרכזיות, רובוט שלמד להיות אדם אומר בצינה בלתי נשכחת : "העניים האלה ראו כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה הרס, כל כך הרבה זועות...אתם לא יכולים לתאר לעצמכם !"
אין אני צפיתי ביותר גאונות את ביטוי של האדם כיקום בפני עצמו, אין סופי,אוסף של תחושות ותובנות שכה עמוקות שאין יותר ביכולתו להאביר לאחר, לכן הדממה שולטת בו אלא עם כן, צוללים בתוך מבטו
שם תגלו 2 דברים : אכזריות או אנושיות, סוד יסוד של נסיעה הקיומית שלנו.

באוויר צח אני מדברת עם הדום השני...השיחה שלו נעימה ...כמה שהראשון מבריק, השני מעודן, מאוזן,מחובר...אני מגלה כאן 2 צדדים של גברים מתבגרים. איך גבר נושק את יד הזמן ? רק יד של אישה יכולה לנחם ?

הערב מתקרב, החושך נופלת אט. אני מחליטה להשאר לישון. אני אוהבת מיטות גדולות. יש לו כזה. אני מתפתה. איני מרגישה שמץ של מיניות בינינו. אני תמימה. אני רק רוצה לישון ולהרגיש חום גוף לידי.
ערומה מתחת לשמיחה אני מרגישה את רכות הבד על עורי, מנמנמת טפה, נגלשת בסנסציה הזאת של שינה ערומה.
לא כך החליטו הדומים הנוכחים בבית הקטן אי שם במרכז.

ההמשך יבוא