המתת השור

עיניים גחלת ו nuit blanche
ידעתי כאשר קיבלתי את צילומו שגופו יהיה לי כבצק חייה חומה, נושמת רוחו, על כול פעימת ליבו, אור הפוך של הלילה שבא מהדרום. ידעתי שזרועותיו, רגלים וכפות ידיים יהיו לי למשיכה שאין להסבירה, עוטף אותי בסחף שקט כשחף נוחת, חלק על פני הים, צייד אוויר, קורבן בטוח, אין טעם להלחם, שכבת השריר רך כאדמה מבעבעת, לחה וקשוחה, זר ממני, כל כך שחור כנגד הלובן שלי.
ידעתי שילך מהר, לא אלחם, לא התנגד. מטרתי בחדר נהיה זה טבעי, נטרפת קלה, כלואה כבר בעיניים גחלת, בשפתיים עגולות כבדות שלא עולם לא ינשקו אותי.

בא מבאר שבע באוטובוס לילה הגבר שלי. באה בשעה אחרונה שבוי בקסמיי. לא כך. היה זה הפוך הלילה כי ידעתי שלא אוכל, לא אוכל לדחות את הזרועות של חום, שמש לילה השובת את הלונה לבנה, חלשה כשאדונה הטבעי נכנס חזירה.

היה מספיק בכמה איגרות בינינו כדי שאבין שמדובר בייצור מסוכן עבורי. לא קל לומר לא. הגוף של אישה חייב להתמסר לו. מספיק כמה משפטיים כאין שריטה על החוף ומילותיו העונות כבר חודרות מחשבותיי. הרי הוא הבין כל אידה ואידה והזרים בהן זרם של עצמה. מילה שובקת מילה כאשר הוא טוען שהפיך קרה, לא כך, בדיוק נכנעתי לו ולא ידעה כבר...או שכן.

אז הוא בא באוטובוס האחרון. נתן פקודות : "אגלח לך את הכוס...לא אפצה אותך...תבטחי בי...." איך אחרת. רק עצם הרעיון שיפתח את רגלי כדי להכין אותי לתאוותו הביס בי את שרידי האחרונים של התנגדות כאשר הבנתי שאהיה לו מוגשת על פלטה, מנה ראשונה אמצעי ואחרון. יוכל אותי עד הניצוץ האחרון.

תחילה, דוחף לי תות בפה, אבל כמעט לא עדין, דוחף יותר בפי כש אצבעו ניכנס בתוכו. פתאום מבשר עדין אדום, מוצצת את האצבע הקשה הפולשת לגרוני עמוק. "תתפשטי!" מהר מתפשטת.."על הרצפה" מהר יורדת...לקקי!" מהר פי מנשק את בוהן רגליו. לא כך רציתי. לא חשוב. אני מצייתת. עוצמת את עיניי ובולעת אצבעותיו כמאין מעדן אל...מסתכלת מדי פעם, מראש רכונה כבר, מלמטה אל הבעת הנאה. אסור לי להעלות. רק התבוננות על פנים נחות, נעות על כל תנועת לשוני סביב הבוהן, רואה את הפטמות זקורות, חומות כמו לחם חם, זקורות על בשר ריחני שהם שדיו רכות עגולות מעט, נשיות כרק יצאו מגיל הנעורים עדיין.
28 המאהב שלי הדרום ממלכה עזובה. Un autre monde