, ניסיתי קודם עם 50 (לא...לא שכבתי עם כולם!)
יש תופעות שאני נתקלת בהן כאשר אין מנוס אלא לסבול אותן...
חוסר עקביות, חוסר נחישות הן החברים הטובים ביותר של הזן האנושי.
לא יודעים מה שאבד ...רק אחרי הפרידה ...הכמיהה למי שלא שייך לך היא אחת המאפיינים הבולטים של הקהל המתאהב.
גם כאשר מתאהבים, לאן כל האהבה הזו נעלמת אחרי הפרידה? יש אהבה ל"יום אחד" שנגמרת ביום למחורת? לא בבית ספרי לצערי
למה הלב מקשיח לפעמים ולא מתרכך במקום?
כמה זמן לוקח לסלוח? כמה לשכוח?
למה לא נזכרים ברגעים הטובים ורק זוכרים ברעים?
למה לא מפקפקים במסכנות פעם בשנה, רק בתור תרגיל? רק לנסות פעם בשנה לפחות....
גם אני עשיתי טעויות. הרבה. חוסר שליטה עצמית...חוסר אמונה באחר...פקפוק רב באהבה שיכולים לחוש כלפיי...לכן הרסתי במקום לשמור.
החיים הם אין ספור של החלטות עקשניות, דבקות במטרה. העיקר, למצוא מה שבאמת שלך, עצמי ולא לוותר על החיפוש, לא לחשוב בדרך מחשבות סופיות. פסימיות היא הפתרון הקל.
אחרי כן, הפשרה היא התרגיל הכי טוב במסלול של הרץ...עד ש....
יש בגרות בלחתוך...יש בגרות בלשמור...יש חולשה בלחיות שקר לעצמך ...יש חולשה בלחלום...
יש פחד בלשתוק ...יש הבנה בשקט ...ובשכחת עצמי ...לא תמיד...רוב הזמן ...המבט האכפתי הוא המשחרר והאוהב ביותר
לפני 17 שנים. 21 באפריל 2007 בשעה 17:36
