לפני 12 שנים. שישי, 2 במרץ 2007, בשעה 08:30
הסתכלתי על האישה שהופיעה מול המראה. שיער סיבה וחום ארוך נופל ומתפתל עד אמצע הגב, נפוח משמש ומלח הים. עור כמעט זהב, נמשים פה ושם אבל במיוחד על קצה העף, על הזרועות הערומות, על השדיים ומחשוף. טעם וריח של ים, חול ובדידות ארוכה על החוף עם ספר ביד - הסנדק - שעות של חוסר מעש וחוסר דאגה. אני זוכרת עוד לרגע את המבט של שני הכושים היפים שחיכו כאשר רצתי לעברם בריצה ארוכה ואדישה - כל צעד על החוף האין סופי והזהב, היה לו טעם של חופש, קלילות של ציפור בשרנית, ציפור של שמש.
אז המבט הראשון היה לראי ושם, ראיתי מה שהם ראו: אישה יפה עם שיער אפור ואוכל בליטוף את פניי המתוחות ולבסוף, עיניים שבלעו את השמש, את הים, את השמיים, חומות אש כמו שלא היו הרבה זמן, של אושר
מיים של מקלחת, קצת סומק ושחור על עיניי השלימו את המשימה. לא הייתי צריכה הרבה יותר כדי להקסים את המאהב שלי שב 5 בדיוק חזר מקונגרס על גלים מגנטים- אל תשאלו לי מה זה ? עד הים לא הבנתי...זה היה באמת חשוב?
" את יפה" הוא ממלמל בכמעט לחש...
"כן, אני יודעת" מחייכת לו בחזרה..." אני מוכנה לנסות הערב" ממשיכה בין שפתיי..." תשכב על המיטה...ערום, ותלבש את הדילדו.."
הפרופסור המכובד אוהב נשים, אוהב אותן כל כך שהמגיה שהן גורמות לו מביאה אותו לרצון להישלט עלידהן כמו אובייקט שבו, אין צורך להתחשב. זה חדש בשבילי. אני רגילה לכוח הגברי, לאלימותם, לרצון הבולט והנצחי שלהם עלי, להילקח על ידיהם, שיסובבו אותי מצד לצד, שיעשו מה שעולה ברוחם בי
לא כך הוא רצה. ההיפך הוא רצה : " תשתמשי בי" היה אומר שוב ושוב ולא, לא הייתי מוכנה, לא הצלחתי להבין. "איך להשתמש בך? הרי אני האובייקט הנחשק....אתה צריך לקחת את גופי ולפלוש בו, להכליל אותי בתוכך ולמוך אותו תחתיך...." הייתי מרגישה. לא הערב.
אזי, אני עולה על הדילדו הענק הכולא את הזין שלו ונעה מהר מצד לצד כפי שרוצה. הוא שוכב עם זקפה אך היא כלואה ואינה מרגישה את בשר הכוס, הנרתיק הפנימי. אני נהנית, הוא יכול רק מהבעת פניי, מחיוך העולה על שפתיי, בלי שהוא יכול לנגוע בי.
הלהט שעולה בי מביא אותי לתלתל אותו בלי להתחשב. אכזת בשיער גופו בלי לפחד, העיניים רואות מדי פעם, כאשר נעצמות במחצה את החיוך על פניו, בתוך עיניו ..."את נירא כמו...." מכסה את שפתיו עם ידי וממשיכה לנענע אותו כמו שיכורת חושים.
הנפש שלי פתאום עולה אל על..."זה מותר לי לעשות ?" שואלת בתוך עצמי...אני יכולה להרגיש בלי להתחשב? בלי לדאוג להנאתו? יש גבולות להנאתי ? יש איסורים ? יש תפקיד שאני צריכה למלא? אני לשרות של...
לא ולא...שוב עולה בראשי ופתאום זוכרת את האלימות של גברים במשפחתי, את האימה שהטילו עלי, את העליונות "הטבעית" שלהם עלי, על האישה שבי...
לא נכון יותר. מותר...לא! לא מותר! אני אגואיסטית גרידא
אני לוקחת. נקודה.
אז, גדלו לי כנפיים בגב. מלאך מזיין, מזדיין. הם, הגברים משתחרים מהאימה שתמיד הרגשתי לידם. הוא נחות תחתיי, הוא לא מתיל צל מאיים יותר. הוא ניהנה ייצור נותן, מעניק, אוהב, אלגנטי בצייתנות שלו. הוא נתינה כולו ואז פרסתי את כנפיי, מלא, וגמרתי גמירה של אריה, שם בשמיים , ידיים למלה בשאגה שרק החופש, האוויר יכול לשאת כ אקו אדיר ביום הלוהט הזה.
גיליתי שסוף סוף, גבר יכול לתת חיים...לא מוות.
