היום היה ארוך מהרגיל...12 שעות עבודה ללא הפסקה והראש פשוט מתחיל להתפוצץ מלחץ וכאבים...אני יודעת שהוא מחקה לי בבית....משהו מוזר כאן מתפתח בינינו...מין אהבה שכוללת הרבה התנגשויות, מאט בדסמ מפאת עייפות שלי ורצון בילתי פוסקת מבחינתו להכניע אותי.
להכניע אותי...נראית משימה בלתי אפשרית...באיחוד שכה שנים רבות חייתי לבד, ללא פרטנר כמעט, נשואה לעבודה מרתקת אך לוקחת את כל טיפה של אנרגיה פנימית.
אני לא יודעת איך עושים אחרים...אני בקושי מצליחה לחיות חיים אחת...
הוא חיכה לי בבית. כבר כמה שבועות. כמה שבועות אנו רבים באופן קבוע אך אני גם מתבוננת בו ....משתכלת איך הוא עובר את המשבר הזה וביחד איתי, כאשר אני מרגישה לפעמים שהמלחמה שלי אליו היא מלחמת חורמה.
כול מהות האהבה, כל הגדרתה לעיניי נדמה עומדת מולי ומקבלת מכה בפנים. אנו כל כך שונים אך מדברים אותה שפה...באיזה שהוא מקום....
בעבר, הייתי דוחה סוג כזה של קשר. פעמים רבות רציתי שהוא יעזוב וגירשתי אותו ממש. פעם אחת, זה כמעט הצליח....והוא חזר אליי בלי שאחד והשיני, נבין באמת במה מדובר בינינו....
הערב הזה אכן חזרתי הביתה קרוב ל11 בלילה. אותם שעות מטורפות....ידעתי שמשהו באוויר. בדרך חזרה הביתה באוטו חשבתי - קצת חששתי- איך הוא יגיב ? הייתי מסוקרנת...מין טסט כזה...
הוא חיכה לי ארוחת ערב....אך לא יכולתי אפילו להתקשר אליו להגיד לו שבמקום, בלעתי ספגטים מהר מול השולחן עבודה...ושאין טעם היה לחכות לי.
" את עובדת הרבה מידי " הוא נוהג להגיד...הוא צודק לגמרי...אך החיים בארץ, אלה ריצה אין סופית אחרי המינימום...
לפעמים, אני צופה בחדשות אחרי יום שלם שכבר עסקתי בהם...אני הראש רוצה להפסיק לכלות את אותות מצוקה שיוצאות משמה....פשוט אוסף של חדשות רעות....אחת אחרי השניה ממש....
לפני 17 שנים. 19 ביולי 2007 בשעה 1:29