|
|
|
כמו ילד קטן,
נפש טהורה,
פגיעה וחשופה-
בכית.
נתת לזרם לסחוף אותך למקום חדש,
מואר,
רגיש,
מפחיד.
הרגשות הוצפו כמו נהר שעולה על גדותיו-
ספק נהנה מהתחושה,
ספק טובע.
אז איך זה פתאום-
אחרי כל כך הרבה שנים
להרגיש?
רוצה
רוצה שתיהיה,
שתגע
שתנשק
שתכאיב
שתחבק
שתכיל.
רוצה, ומפחדת.
מפחדת שיהיה טוב מידי,
שהמגע יהיה ממכר,
ושלא אצליח לעמוד בקצב.
מפחדת לאכזב.
אני מפחדת דאדי,
תעזור לי.
הלא היא מקסימה? קרן האור הראשונה של הבוקר-
מציצה מתוך החושך,
יוצאת מתוך הקור
מלטפת
אוהבת
שקטה
חמה.
קרן האור שלי, מאירה את האפלה
נותנת לי מקום,
גורמת לי לחשוב שיום אחד-
יום אחד,
השמש תזרח במלואה.
"אני פה בשבילך, ילדה שלי"
" נעבור את זה ביחד" אמרת לי.
כל כך מתחשב, כל כך אמיתי, כל כך כנה. מלא מרץ להצליח להציל אותי מהחשכה סביבי, מהמוח האפל שמכרסם אותי מבפנים.
מוודא לסדר את הנוצות על הרצפה, כדי לוודא שהנפילה שלי תיהיה הכי רכה שיש, הכי בטוחה. רק מחכה להיות שם כדי לתפוס אותי..." רק תבטחי בי בייב"
ואני מאמינה לך, אני באמת כן.
אבל, אני לא יכולה ליפול.
אני לא יכולה לאפשר לעצמי ליפול.
אסור לי להפתח, אסור להיחשף.
לא עוד פעם,
לא הפעם.
עוד בוקר-
גוררת את עצמי מהמיטה שזה עתה הייתה עבורי גן העדן, וכרגע היא הזיכרון הכואב לבדידות.
קמה שוב לבד, לגעגוע, לזיכרון.
קמה לעוד יום שהמוח עובד כפול ממה שאני מסוגלת להכיל, להקשיב, להבין. עוד יום של כאב, כעס ובילבול, בניסיון לחפש תשובות בתוך תוהו ובוהו שיצרתי בעצמי.
רוצה חיבוק חם, מלטף, אוהב... רוצה לפתוח את הלב ולתת לך להכנס ולהאיר אותו מהחושך שנותר שם.
לעצור את הכאוס בראש שלי, ולשקוע ברגע שלנו.
אבל, לא יכולה.
לא יכולה להרגיש, לא יכולה להפתח...לא יכולה להפגע שוב.
אני פשוט לא יכולה.
איך חיים עם דיסוננס כזה גדול? כל כך צמאה לאהבה, אך לא מסוגלת להכיל אותה?
הינה אני, יושבת על המיטה הריקה שלי, בוכה על הבחירה שלי.
זאת פעם ראשונה שאני באמת מעכלת את מה שקרה..אתה הפרידה
כל כך פתטית, עלובה. מה ציפיתי שיקרה?
דאדי, אין יום שעובר ואני לא חושבת עלייך. על הכל- על כל מה שהיינו זה לזו.
על העדינות שלך, על התשוקה שלך, הכבוד, האמון, הרעב שלך אליי...הוא היה כל כך אמיתי
אני לא יכולה לשתות כוס יין מבלי לחשוב עלייך ועל האישור שאני צריכה לקבל כדי לשתות אותה.
לא יכולה לעשן וויד
בטח ובטח שאני לא יכולה לשחק באיברי נסיכה שלי.
אבל יודעת, יודעת ומפחדת לפגוע.
מפחדת מעצמי, מפחדת מהלבד, מפחדת המחשבות שרצות מבלי לעצור לרגע ולתת לי לנשום..
לא יכולה לקרוע את הכפפות משי העדינות שלך עם כל השיריון שבניתי מסביבי.
אז מה עדיף, דאדי?
האם עדיף להרוס הכל עוד בהתחלה, או לתת לזמן להרוס את הכל לבד?
