לפני 3 שנים. 1 במרץ 2021 בשעה 23:06
עוד בוקר-
גוררת את עצמי מהמיטה שזה עתה הייתה עבורי גן העדן, וכרגע היא הזיכרון הכואב לבדידות.
קמה שוב לבד, לגעגוע, לזיכרון.
קמה לעוד יום שהמוח עובד כפול ממה שאני מסוגלת להכיל, להקשיב, להבין. עוד יום של כאב, כעס ובילבול, בניסיון לחפש תשובות בתוך תוהו ובוהו שיצרתי בעצמי.
רוצה חיבוק חם, מלטף, אוהב... רוצה לפתוח את הלב ולתת לך להכנס ולהאיר אותו מהחושך שנותר שם.
לעצור את הכאוס בראש שלי, ולשקוע ברגע שלנו.
אבל, לא יכולה.
לא יכולה להרגיש, לא יכולה להפתח...לא יכולה להפגע שוב.
אני פשוט לא יכולה.
איך חיים עם דיסוננס כזה גדול? כל כך צמאה לאהבה, אך לא מסוגלת להכיל אותה?
