בשעה שהאלים מתו.. נהייתי אדם

הסאדיסטית שבי אוגרת
את שנאתה אלי בחרס
צבוע ליפסטיק.

אהפוך לסאדיסטית להיות
למזוכיסט הלבן הרודה בי
שבי
באבן
אנפץ את הראש.

מי את נפרטיטי,
ציפור טרף,
אלה,
מבשר גבי בוצעת במקורך פיסה אחר פיסה

מי את נפרטיטי,
ציפור שיר,
אלה
מצווה עליי לכרוע בין טלפייך
"את הרצפה תלקק"
ללקק, מלקק

מי את נפרטיטי,
ציפור דרור,
אלה,
את רגליי קושרת
וכלוב צר עלי נועלת
"מזון ציפורים תאכל",
ובשר גופי נאכל, נאכל

מי את נפרטיטי,
אלה,
עוזבת,
ציפור נודדת,
נודדת

אתמול לקחת אותי לבנות כתובות אש ענקיות
מברזנט וחוט תיל
אותיות בגודל אדם בנינו,
שיראו עד תל אביב
עד יפו
עד ניו יורק
כתבנו באש: S,S,C

אמרת: "את האותיות נשאיר לחלשים"
אמרת: "הם ישירו במקהלה במקלטם הבטוח S,S,S,S
הם יתקהלו ובקול שפוי יהנהנו S,S,S,S
קהילתם בפה אחד תסכים C,C,C,C"

התעללת בי, את הביטחון השארת לאנשים הקטנים
אנסת אותי בשולי הכביש, את השפיות השארת למי שרוצה בה
סחטת אותי, עד דמעות, נגד החוק, למרות תחינותיי, למרות 'המילה'

אני שפכתי את הנפט.
את הדלקת.
אני נשכבתי על ה-S.
את השתנת על הגחלים,
אולי,
אינני יודע

הנה היא שוב אוחזת בי - הסטיה
חיה אפלה,
ננעצת בטרפה
לא נשלטת,
מטלטלת
מעוותת אותי

עד פורקן

חם לפרח שבאדנית חלוני,
אשקה אותו עוד מים,
אוסיף לו קצת זבלים.

אתמול היה כה קר לפרח שבאדנית חלוני,
הכנסתי אותו פנימה,
דאגתי לו לאור.

משתנה הפרח שבאדנית חלוני,
מוליד הוא עוד פרחים
גדל, קטן,
צומח, נובל
משתנה גם מזג האוויר
ומשתנה גם הבן של השכנים, בן שנתיים כמעט,
משתנה הפאב הקרוב
ובית הקפה, והמסעדה,
משתנה מקום העבודה
משתנים גם הוריי
מזדקנים, מזדקנים, לא יודעים:

מי שהוא סוטה, יהיה סוטה לעד
יתאמן, ישנה צורה, ישנה עבודה,
יחיה בחו"ל שנים שנים
יחזור
יחשבוהו לגיבור, פה ושם זיון,
יתאמץ לשמור על ארשת נקייה,
פה ושם חברה,
"זה רציני, כן, זה רציני"
אבל לא
כי מי שהוא סוטה, יהיה סוטה לעד
רק להיות מנוצל
רק להיות מנוצל

מול המראה
אני
מוציא את לשוני
מוציא מכניס מוציא מכניס
מותח ככל יכולתי
בודק
מתאמן
הייתי רוצה לשון ארוכה יותר
כדי שאוכל ללקק טוב יותר
עמוק יותר
מענג
מענג
אמרת:
"הלשון שלך רחבה מדי"
לענג
לענג
אמרת:
"הלשון שלך מחורצת מדי"
מוציא מכניס
מוציא מכניס
"אשרוף את לשוני"
אמרתי
"במצית"
אמרתי
הלשון שלי נשרפת
נשרפת

לנינגרד הנצורה 1943
"כשבאנו לפנות את גופות המתים, מצאנו לעתים גופות בלי ידיים, בלי רגליים"..
לנינגרד 43 והגרמנים עדיין מצרים על העיר.
"עד אמצע אוקטובר כבר נאכלו כל הכלבים וכל חתוליי העיר".
לנינגרד 43... קור אימים...

אני שונא אותך

את לא ידעת אפילו שהשביעית של שוסטקוביץ נכתבה שם בקור העז. אני לימדתי אותך את זה. לא ידעת לא על באך ולא על מיתוסים יווניים ולא על התלמוד, ולא כלום... לימדתי אותך אז על מוסיקה של שנאה, ועל סרטים.
אני לימדתי אותך הכל.
ופיסיקה, ושירה, וספרות של מיעוטים...
אני לימדתי אותך הכל...

אתמול סיפרת לי שאת מתחתנת.

עוד מעט אזריק לי קצת Opeth או Laibach לווריד. ברעש אימים בתוך אוזניי הם יצעקו את שנאתם, כן...

אמרת שאת שמחה
קולך רעד
ידעתי שאת מתגעגעת

אולי אחר כך ארגע, אולי אחר כך השנאה תתמסמס והמתח יהיה לדמעות.
את לימדת אותי בדסמ,
אקשיב אז לפסיון לפי יוחנן ואבין, אולי אבין, שזה נגמר, "est ist vollbracht".
את לימדת אותי להעיז, ולחבק אחרי,
את לימדת אותי לתת מעצמי
ולזרום,
את לימדת אותי הכל...
לימדת אותי הכל...

שיהיה לך רק טוב חמודה
שיהיה לך רק טוב

שטפון, היה זה נחשול השנאה שבך ההולך וגואה ועומד לנפץ את זכוכיות השקר. דרך המראה ראית אותי עומד בצד, מביט, מבין, ממתין.
שטפון, היו אלה התנועות החדות של ידייך ושל ראשך שנדמו כאילו עצמאיים הם ומנותקים מגופך האהוב. היו אלו צעקותייך, ודמעותייך, והעצבים הזקוקים לפורקן, ולשונות האש של הדרקונים החרוטים בחרב שקניתי לך במזרח, מהנפח ביקשתי להוסיף ולצרוב את שמך: "היחידה".
שטפון, היה זה זרם הדם המתפרץ מעורקיי כשפילחת את ידי השמאלית בהנפה, מבטך המחפש את כאבי העיד על הרגש החם בו בצעת את המעשה.
שטפון, היה זה העונג לראותך רגועה.

איני רוצה לדבר עוד
כל הגאוות הריקות נמחו ואינן
איני מרחם על עצמי יותר משאני מרחם על אחרים
איני רוצה להוכיח כלום
הזין הזקור שלי כשאני מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה
מי יפתח את עיניכם ומתי?
הורים, חברים, עבדים,
מי יפתח את עינכם ומתי?
כל מה שעליכם לדעת מתחולל לנגד עינכם ואתם לא רואים כלום.
מוכי עיוורון, ככה זה.
אני רואה הכול, את העתיד, את עתידכם,
עבדות פיננסית
עכשיו אני זקוק למה שתרגלתי כל חיי: להחזיר לי פיסות מגאוותי,
אבל הזין הזקור שלי כשאני על ארבע מושיט לך את ארנקי חזק מכל הוכחה
עבדות פיננסית
הגרעין עצמו נשחק
כבר לא עבד,
הגרעין עצמו נשחק
כבר לא כאב,
הגרעין עצמו נשחק
רק כסף
זה לא סיפור שרוצים להמשיך
"תודה על שאת מרשה לי לשלם לך, הוד מלכותך"
זה לא סיפור שרוצים להמשיך
"אני מתחנן שתיקחי ממני עוד, הוד מלכותך"
זה לא סיפור שרוצים להמשיך
"קודם הלשון" את תגידי, "כדי שתשתוק"
אח"כ ראשי, כמו תרנגולת ערופה אמשיך לרוץ ואפול לרגלייך,
שעשוע אחרון עבורך, עונג אחרון לגופי,
נפילה
מטבעות כסף מתגלגלות מגופי במקום דם
את תחייכי

רציתי להיות אדריאנוס קיסר,
לכנות את נפשי – "נפשונת שלי",
להאמין שלגופי היא כידידה,
מבינה, מרגישה, קשובה.
אז למה זה היא רק מתעללת בו,
מחפשת מי תפצע,
מי תחתוך,
מי תגמור,
אותו.

רציתי להיות אדריאנוס קיסר
ולאהוב את נפשי