לבשת את הבגדים המשעעמים שאתה לובש לעבודה המשעעמת שכבר נמאס לך לעשות.
חם בחוץ.
שמת גופיה.
היא תדגיש את השרירים שאתה עובד עליהם לא מספיק קשה ואולי מישהי תשים לב ותסתכל על הפרצוף המשעמם שלך.
המשמרת עוברת כשהעיניים שלך נודדות מידי פעם לציצים השופעים של הלקוחה שנכנסה ליפני שעה ועדיין יושבת עם הלפטופ על הפוך חלש ולא חם מספיק לא משנה כמה שרפת את החלב.
מעניין איך זה היה מרגיש אם היא פשוט היתה מעיפה לך את הקפה הרותח לפרצוף ודורשת שתכין אותו כמו שצריך... מחשבה שלא הצלחת להבין למה לא עוזבת אותך.
המשמרת המשיכה לעבור לאט כשאתה מידי פעם מחלק הוראות ובעיקר סופר את הדקות ומחכה כבר ללכת הביתה.
עשרים דקות והביתה חשבת כשהלב שלך התחיל לפעום בעוצמה שלא הכרת.
נכנסתי לקנות הפוך.
שמלה קצרה וסנדל.
אמרת לעצמך לא לעשות את זה. אבל לא הצלחת להתאפק ותוך שלוש שניות העיניים שלך היו תקועות בכפות רגליים שלי.
ואז עשית את הטעות הכי מתוקה שיכולת לעשות.
הטעות שתשנה לך את החיים.
הרמת את הראש והסתכלת לי בעיניים.
לרגע שכחת איך נושמים.
את הדקירה בלב לא תשכח לעולם.
וכשראית את המבט הזדוני בעיניים שלי הבנת.
אתה חשוף.
יותר חשוף מכל אחד שראה אותך ערום ליפני.
יותר חשוף ממי שהכניס יד לתוך הנשמה ולקח חלק.
כאילו שהחלקיקים של הנפש שלך נהפכו לאותיות שרק אני יכולה לקרוא.
רק אני.
אף אחד אחר לא.
אפילו לא אתה.
לקחתי את הקפה ונעלמתי.
העשר דקות הקרובות היו מלאות בריקונות.
אפס שכמוך.
למה לא ביקשת טלפון.
למה לא אמרת משהו.
מישהו בקופה קרא לך.
מישהי התקשרה והשאירה לך הודעה.
כתובת לא מוכרת
שעה 20:00
תגיע לבוש בלבן.
מה היא משוגעת?! אני לא מכיר אותה בכלל אני לא הולך לשום מקום. אמרת לעצמך בנחרצות כשהמבט שלי עלה בך כמו צמח מתפס בתוך הלבלב מקוווץ את כל האיברים שלך מבפנים.
הגעת הביתה בהבנה שאין לך מכנס לבן בארון והבנת שאתה יוצא למסע אל הלא נודע.
ההמשך יבוא עולמות קסומים שלי.
