נוסטל-בלוגי

הפעם סתם צורך שלי להתבטא, תגובות יתקבלו בברכה.

זוהי תקופה של שינויים, של מעברים, מעין טקסיות שחוזרת כול שנה, אבל הפעם יש לה משמעות אחרת, לא לגמרי ברורה.
אומנם אני הצעיר שבחברה הקרובים שלי ויש לי עוד קצת זמן, אבל הנה הם אחד אחרי השני סוגרים עשור, מסיימים את שנות העשרים שלהם, עוברים להיות בני שלושים. בתכלס, שום דבר לא השתנה בין היום לבין מחר מבחינתם, זה הכול עניין חברתי ותרבותי. אבל מה שזה אומר בעיקר שזה שהמפגשים האחרונים היו של סיכום עשור, איפה היינו, מה עשינו, מה הספקנו ומה עוד אנחנו רוצים לעשות (וכנראה כבר לא נעשה ביחד). לפחות לעוד כמה חודשים, יוצא שאני עדיין בשנות העשרים, מסתובב עם חברה קשישים בני שלושים... הצעיר שבחבורה.

חוץ מזה אני שמח לומר שזה פחות או יותר נגמר, עוד סמסטר, מחר עוד איזה ספיח קטנטן, אבל בגדול זה נגמר. עכשיו מתחיל הכאב ראש של הבחינות, שיגררו עוד חודש חודשיים, אבל אין מה לעשות, ככה זה.

זה לא נהיה יותר קל עם הזמן, ואיכשהו זה תמיד מרגיש שכולם מסביבי הופכים ליותר צעירים. אבל זו חוויה, חוויה שלמרות התלונות, הכאב ראש, הלילות ללא שינה, הלחץ והבלאגן, עדיין אני לא חושב שהייתי מוותר עליה. בכול זאת, בחרתי להיות במקום שאני נמצא.

כמו שאני כותב לאנשים פה בבלוגים, לקבל את ההחלטות זה החלק הקל, לחיות עם ההשלכות שלהן זה החלק הקשה. בינתיים אין לי בעיה להתלונן, להתבכיין, למתוח ביקורת, לקרוא לקצת תשומת לב, מה שלא תרצו, אבל אני חי עם ההשלכות, והאמת שלם איתן. אין לזה טעם אחרת. ואולי, רק אולי, בשקט בשקט, בלילה, מתחת לפוך הענקי, כשכול העולם ישן, והחדר חשוך, אהיה מוכן להודות שאני גם די נהנה מזה.

אבל זה לא אומר שאין מקום לשאוף ליותר, יותר מה שזה שלא יהיה, אבל כרגע אסתפק בלשאוף שפשוט יהיה יותר טוב. זה הפן האופטימי שבי, וכמו שאמרו חז"לינו, מפגר אבל אופטימי. רק אל תטעו, אופטימי נכון, אבל מאוד ריאלי וכן, לעיתים גם פסימי.

כשחושבים על זה, זו חתיכת שאיפה, מה היא בעצם כוללת? לאחדים זה אומר יותר כסף בבנק, או בית יותר גדול, אוטו יותר חדש, בריאות, זוגיות וכדומה. אני לא יודע מה זה אומר עבורכם/ן, אבל מה שזה אומר עבורי אשמור לעצמי, רק אומר שהפן החומרי, חשוב ככול שיהיה, הוא לא העיקר.

ומה הלאה?
את האמת, אין לי מושג. נכון, התוכניות לחצי שנה הקרובה ידועות, יש איזה תוכניות לעתיד שהן קצת מעורפלות, אבל בגדול, זו בדיוק התקופה ששוב צץ לו המשבר האקזיסטנציאלסטי (זה בשביל אוהבות המילים הגדולות, עבור שאר דוברי העברית הכוונה למשבר קיומי) - מה הלאה?

אז נכון, יש לי חלומות, שאיפות ותוכניות, שאעשה הכול כדי להגשימם ולדאוג שיהיה יותר טוב, עבורי ועבור היקרים לי.


אבל רגע, תמיד צריך תוכנית גיבוי, יש למישהי/מישהו הצעות?