סוף עידן התמימות.

ערב 9 באב. ערב קשה מאוד.

ערב רב של אנשים, ללא הבדל דת, גזע ומגדר, יוצאים למחות ולהפגין על המצב השורר במדינה. להפגין, זו זכות בסיסית במדינה דמוקרטית לכולם!.

ההפגנה שראיתי אמש, הייתה הפגנה שבה, אנשים אלימים היכו מפגינים עד זוב דם באלות ובקבוקי זכוכית.

שוטרים שנוכחו במקום, התעלמו מבקשת המפגינים שפנו אליהם לבקשת עזרה.

הבוקר, השר לביטחון פנים אומר...״ תנמיכו את הלהבות אנחנו עם אחד״.

באמת אוחנה?. 

גינוי, לחבורת העבריינים שהשתוללו ופגעו במפגינים, לא תאמר?. שתיקה רועמת זו התעלמות.

מתעלמים גם, רוב היושבים באולימפוס השלטוני.

מתעלם, באופן בולט ולא מגנה את האלימות הקשה, גם ראש הממשלה.

לשתוק ולא לגנות את האלימות הקשה כנגד המפגינים אמש, מעלה תהייה ותקוה בליבי, שרצח פוליטי נוסף לא ייתרחש.

רצח, אמיל גרינצוויג ז״ל. בהפגנה של ״שלום עכשו״, לפני כמה שנים, היה רצח פוליטי מובהק.

שלום לא שורר בינינו. 

אמון הציבור, בממשלה, מתרסק כל הזמן.

התנהלות, השר אוחנה וראש הממשלה בפרט עלולים להוביל, לרצח נוסף.

ערב 9 באב.

ערב, לחשבון נפש לכל אחת ואחד מאיתנו.

ולחשבון נפש, של ראש הממשלה, שממלא את פיו מים ולא יוצא בגינוי חד, כנגד האלימות.

(לא חזרתי בתשובה).

צום קל לצמים.

להבה חשופה.