כבת, לאם, ילידת גרמניה ז"ל. ולאב, צבר, יבדל"א וטובים. מציינת ומזכירה את יום השואה הבינלאומי.
בבית הוריי, אחיי ואני לא גדלנו בצל השואה הארורה, שבה נספו, נרצחו, נשרפו ונטבחו רוב משפחת אמי, נצר למשפחת הרמ"א. את זכרון הנספים, אימי נהגה להזכיר בעיקר בחגים ובימי הולדת. אמי עלתה לארץ בדרך לא דרך. הצטרפה מייד לצה"ל, התגייסה לקורס קצינות הראשון! וסיימה בקורס קציני תחמושת. אשה, ראשונה ויחידה בקורס זה. מי שמע אז על הדתה?!. לא היה הדבר הזה בכלל.
נשים וגברים, ילדי הארץ, וניצולי שואה ששרדו והגיעו ל"פלשתינה", הצטרפו לצבא ונלחמו למען הגנת המולדת.
אמי, ראתה עצמה כצברית. הייתה פייטרית במלוא מובן המילה. אנו, קראנו לה "אמא פנתרה".
אמא, לא אהבה שקראנו לה כך. תמיד, אמרה:"אתם, לא מבינים. זו הייתה מצווה וחובה, להקים את המדינה. למען שרידי וניצולי השואה הארורה. ארץ, מולדת לכל היהודים".
כל מי שהיה בארץ, באותה העת, עשו זאת נשים וגברים, ללא הבדל. כדי שהשואה לא תשוב לעולם. וליהודים, תהיה מדינה. כך חזרה ואמרה.
היום, מציינים, את יום השואה הבינלאומי, יום זה נבחר לרגל שיחרור, מחנה אושוויץ, ע"י הרוסים.
זיכרון השואה, אינו רק נחלתם של העם היהודי, אלא, של כל העולם כולו. יהודים, נוצרים ומוסלמים פה אחד!.
לזכור ולא לשכוח, זו צוואתם של המתים לחיים, החיים למתים.
(וודאי לא לסלוח).
*אמא, פנתרה אהובה שלנו. את חסרה מאוד.
להבה חשופה.
