אני רוצה הכול ועכשיו ומהר וחזק
ריחות ומראות ותחושות על עורי, כששערותיי סומרות ואני רוקדת וקופצת, כל המבטים מופנים אליי המומים, לא מבינים.
ככה אני בלי הכדורים. מכורבלת על הרצפה הקרה, שלולית של קיא על יד האסלה, אצבעות מטונפות ממיצי קיבה, גרון שורף, אלכוהול בלי הבחנה וסיגריות ממלאות את המאפרה.
לא רוצה להיות מתה-חיה. צל של עצמי.
אני מעדיפה את רגעי החושך האיומים, המכלים, רק כדי לחוות את רגעי האושר המטורפים.
בקצוות
שם אני כותבת ויוצרת ושופכת את הקרביים שלי על הדפים, על המחשב, במחברות מצהיבות, כבר שנים. השדים שלי מאופסנים, מדי פעם מרימים ראש ובודקים אם כבר הגיע הזמן
ואני סוגרת אותם חזרה ומשכיבה אותם לישון, בין הפיות למלאכים, עד שכבר אינם מוכנים לחכות, מתגנבים החוצה דרך חור המנעול ובאים לחגוג בחגיגה שנמשכת ימים, רווית אלכוהול וסיגריות ולילות טרופים.
עד שהם מתעייפים ומפנים מקום לשקט הגדול, על הרצפה בפינה, במקום שאיש אינו מחפש אותי ולאיש לא אכפת.
במקום שהשמש לא באה לבקר והלילה ארוך ולא נגמר, נמשך שעות וימים; ככה זה בלי הכדורים.
במקום שבו הקצוות של החיים מתפוררים, סלעים קטנים מתגלגלים במדרון, רגל אחת במקום הלא נכון – ואני בדרך למטה לתהום.
שם אני אוהבת לעמוד, על המצוק של קצה החיים.
במקום שהנוף הכי משגע, הכי טבעי ומחוספס, במקום שרגל אדם כמעט לא דרכה, במקום שאיש אינו רוצה להגיע אליו – קצה המצוק.
שם אני עומדת עם הגב לתהום, ובוחרת כל יום מחדש לא לעשות את הצעד אחורה. ובוחרת בחיים.
