אל בית הקפה נכנס (קשה לומר "נכנס" לחצר הזו בקומה השניה, המחופה צמחים) בחור צעיר. לא יותר משלושים, בוודאי. כל העיניים נמשכו אליו, ולא משום שהוא כה גבוה או כה כחוש או כה לבן. לא. זו היתה התלבושת. אבל גם יותר מהתלבושת, אבל נתחיל מהתלבושת. חליפת שלושה-חלקים, חום עמוק, חולצה מכופתרת בצבע קרם, משקפיים- שחורות. השיער מסורק ומשוח. האיש נפל בתוך בור בזמן בחליפה מחוייטת בדיוק למידותיו, מחופתת בחפתיו, הישר משנות הארבעים.
וזו לו רק החליפה, זה הוא שלבש אותה. מניח רגליו על הכיסא שמולו, עם כוס וויסקי בידו (אבל אולי שתה בירה, בעצם). זה איך שהוא התהלך בבית הקפה, תלה פוסטר צהבהב על לוח המודעות. זה איך שהוא הביט בסובבים אותו, מתחת לפוני מהודק, כל שיערה במקומה המקובע ששום רוח לא תניע.
ידידי אמר- ראי, עם כזה לא ניתן לקשור שיחה. הוא גם לא ירצה לשמוע מחמאה, כי היא תהיה כמו להצהיר את המובן מאליו, ואולי גם מאוס.
מה זאת אומרת? כל אחד אוהב מחמאות. התעקשתי.
אז תני לו מחמאה, אם את מתכוונת אליה. הפציר הידיד. אני אתן.
אך האיש לא הניח עלי שוב את עיניו, אז הנחתי לעניין ובמהרה הוא נשכח והנושאים חלפו לאנשים ומקומות שמעבר לבית הקפה תחת העלים הירוקים בלב השוק.
כמה צעדים בצאתנו מבית הקפה נפרדנו לשלום, אני והידיד. כל אחד לרכבו ולדרכו ולהמשך יומו. האיש בחליפה בחיפה יכול היה להיות אף איש שלא נזכור לעולם.
ואז הוא הופיע, בדיוק מולי, עוד מסייר בשוק ההולך ונסגר, ביום ההולך ונגמר.
סריקה קצרה מנעל ועד בלורית מוקפדת.
"יפה!" הודעתי לו בחיוך.
"תודה." הוא חייך, נבוך.
לפני 8 חודשים. 26 בפברואר 2024 בשעה 21:47