|
|
|
וחושבת כמה היום יכול להידרדר כבר מהבוקר, איך שדברים פשוט לא מסתדרים ואיך שהעתיד כולו עשוי צללים...
ואז מופיע הקטע הבא-
(הם שווים את ההקשבה, בחיי)
ואז ברצף-
High Hopes- Panic! at the Disco
ו-
Love Myself - Hailee Steinfeld
ו-
Going On- Gnarls Barkley
ובסוף בסוף-
Learn to Say No- Kayma
יכול להיות שיהיה בסדר. רק אולי.
אני רק משהו שעדיין לא טעמת.
גלידה כורכרום של האנשים.
כנראה שזה התמה עכשיו, מים ומעיינות. רוב החלום היה סתם, שיחה על המעיין, הליכה אל המעיין. גיליתי אותו במקרה, והוא היה נפלא ונקי וריק ממבקרים. הבאתי לשם את אמא שלי, ואת הבת שלי.
במיוחד, באתי בעצמי. מוכנה להיכנס למים רגועים. בסוף לא הספקתי להיכנס, אבל הייתי כל הסף.
אחרי זה היו עוד שברי חלומות רבים, אבל אני לא זוכרת אותם לצערי. חלקם היו ממש מוצלחים.
אולי זה קטע של מחזור.
בכל מקרה, רגועה יותר.
בחלום הזה יצאתי לטיול ביער, באיזה פארק מלא אנשים. היו פשוט אלפי אנשים מסתובבים בשבילים ובין העצים, בעיקר סטודנטים, נערים מתנועות נוער, קבוצות של עובדים מכל מיני חברות. כאילו כולם החליטו לצאת ליער בבת אחת. הנהר זרם, חום ועכור, והאקליפטוסים השאירו צל לכולם למרות החום.
הייתי אמורה כבר להתחיל לחזור ואמרתי שאחזור ברגל, שזה מרחק קטן. הלכתי לאורך הכביש, לצד הנהר החום, ואז הייתי צריכה לעלות על גשר ולחצות. תוך כדי שאני עולה, וכמעט הגעתי למעלה, פתאום היה ברור שהנהר הפך לצונאמי, כאילו איזה סכר נפתח וכל המים נשפכים בשצף במורד הנהר. המים כמעט הגיעו לראש הגשר, שהיה בנוי גבוה מעל הנהר, עם מדרגות לולייניות שמובילות אליו. המים טיפסו במדרגות, כמעט עד אלי, ופתאום הייתי למטה שוב, בתוך מבנה חצי פתוח, כמו חניון גדול ורחב. היו איתי עשרות אנשים מבוהלים מהצונאמי, אבל לי היה ברור שהוא לא יגיע עד אלינו, שהיינו בקצה המרוחק של החניון, קרובים לקיר הנגדי (מולנו היה פתוח, כמו קופסת קורנפלקס פתוחה). ראיתי את המים מגיעים כמעט עד אלי, אבל לא הגיעו.
התעוררתי בתחושה שסופסוף אני מצליחה להימנע ממצבים מסוכנים, וטוב שכך. סופסוף אני לא נסחפת בלי שליטה, סופסוף אני לא טובעת.
בדימיון שלי הוא מתחיל מאוחר, יחסית. יום שבת כזה. אנחנו יוצאים לפיקניק בטבע, מטיילים לנקודת תצפית, הכל פשוט וגם יפה. אנחנו מדברים, הילדים מתרוצצים מסביב, אנחנו קוראים ביחד, בשמש, כל אחד בספרו, או אחד לשני.
אפשר לשכב על שמיכת פיקה, אפשר גם שהראש שלי ינוח בחיקך, או ששלך בחיקי, אפשר גם להתנמנם. חרדונים מגודלים וחכמים.
אחרי זה נשוב הביתה, ונאהב, וננמנם. כשנקום יהיו מקלחות, אפשר גם אחת משותפת, אם אתה מבטיח לסבן לי את הגב ובלעדיות על המים החמים. אנחנו נצחק, כי היום יפה, וכי נעים. אתה תבין את כל הבדיחות שלי, גם אלו שהן 100% עץ מלא.
נתלבש יפה. נשקיע אחד בשביל השני. נתבשם. לא יפריע לך שאני נראית כמו מכשפה, לי לא יפריע שאתה נראה כמו חוטב עצים שגררו אותו מהיער.
הבייביסיטר תבוא, ואנחנו נצא. מסעדה עם אוכל מעניין, הופעה יוצאת דופן, סרט (עדיף מד"ב/פנטזיה), תערוכה באיזו גלריה. נרגיש קצת תרבותיים. קצת מתוחכמים ומורכבים, ועדיין אתה תמצא אותי מצחיקה כשאספר בדיחות שירותים, ואני אמצא אותך משעשע כשאתה עושה מאחורי הגב פרצופים.
נשוב הביתה, הבייביסיטר לדרכה, אנחנו תשושים ושמחים, קצת שזופים, קצת מבושלים מקשקושים פילוסופיים, לגמרי מוכנים להיכנס למיטה. לאהוב, שוב, בנחת, מתוך כוונה.
להירדם יחד.
זה הכי גבוה שאפשר לקוות לו, בעיני. הכי נכון.
וכל פעם שאני מוותרת על מישהו, חותכת החוצה, אני מרגישה הקלה כל כך גדולה.
נראה לי שהחבלה באה ממני.
ושוב, כמו תמיד, כמו שנידון להיות תמיד, חזור והסתר.
אז הסתר. אין מה לראות שם בכל מקרה.
אל תסתכלו באיש מאחורי הווילון. סתם, אין שם אף אחד.
לא חלק ולא קצת.
הכל.
הכל או כלום.
מי שמכיר אותי יודע שיש לי הפרעה קלה של רוחניות מוגזמת שאין לה (ולא צריכה להיות לה) אחיזה במציאות.
יש לי הרגשה שהחודש משהו ישתנה. משהו יקרה..תהליך יתחיל.
משהו בחודש מרץ יביא איתו תהפוכות.
לעיתים מאוד רחוקות עולה בי הצורך במישהו שיגיד לי- די, מספיק. די להתבכיין. הגיע הזמן לפעול, וזו הדרך.
מישהו שמוביל בביטחון, מתוך דאגה אמיתית, מתוך אהבה. מישהו שיודע מה להגיד. שפשוט יקח ממני את ההחלטה ואת האחריות עליה. זה כשלעצמו תבוסתני למדי. לא לקחת אחריות.
ולא כי אני חלשה, או לא מסוגלת. לא מתוך איזה מקום של חרמנות. מתוך רצון להגן עלי, מתוך ידיעה מה יעשה לי טוב.
לרגע הרגשתי את הקרקע היציבה הזו, ועכשיו אני שוב מרגישה שאני נעה בזרמים שלא קשורים אלי. נסחפת. מתעסקת בשטויות. תקועה בסטגנציה ורחמים עצמיים.
אני כל כך עייפה, זה כמו חול טובעני. כל כך קל פשוט לוותר ולהגיד לעצמי- נו, סבבה, אז אני אטבע. מה כבר אני יכולה לעשות?
וזו הבריחה שלי. לישון.
