בדימיון שלי הוא מתחיל מאוחר, יחסית. יום שבת כזה. אנחנו יוצאים לפיקניק בטבע, מטיילים לנקודת תצפית, הכל פשוט וגם יפה. אנחנו מדברים, הילדים מתרוצצים מסביב, אנחנו קוראים ביחד, בשמש, כל אחד בספרו, או אחד לשני.
אפשר לשכב על שמיכת פיקה, אפשר גם שהראש שלי ינוח בחיקך, או ששלך בחיקי, אפשר גם להתנמנם. חרדונים מגודלים וחכמים.
אחרי זה נשוב הביתה, ונאהב, וננמנם. כשנקום יהיו מקלחות, אפשר גם אחת משותפת, אם אתה מבטיח לסבן לי את הגב ובלעדיות על המים החמים. אנחנו נצחק, כי היום יפה, וכי נעים. אתה תבין את כל הבדיחות שלי, גם אלו שהן 100% עץ מלא.
נתלבש יפה. נשקיע אחד בשביל השני. נתבשם. לא יפריע לך שאני נראית כמו מכשפה, לי לא יפריע שאתה נראה כמו חוטב עצים שגררו אותו מהיער.
הבייביסיטר תבוא, ואנחנו נצא. מסעדה עם אוכל מעניין, הופעה יוצאת דופן, סרט (עדיף מד"ב/פנטזיה), תערוכה באיזו גלריה. נרגיש קצת תרבותיים. קצת מתוחכמים ומורכבים, ועדיין אתה תמצא אותי מצחיקה כשאספר בדיחות שירותים, ואני אמצא אותך משעשע כשאתה עושה מאחורי הגב פרצופים.
נשוב הביתה, הבייביסיטר לדרכה, אנחנו תשושים ושמחים, קצת שזופים, קצת מבושלים מקשקושים פילוסופיים, לגמרי מוכנים להיכנס למיטה. לאהוב, שוב, בנחת, מתוך כוונה.
להירדם יחד.
זה הכי גבוה שאפשר לקוות לו, בעיני. הכי נכון.