לפני 8 חודשים. 27 בפברואר 2024 בשעה 19:12
לעיתים מאוד רחוקות עולה בי הצורך במישהו שיגיד לי- די, מספיק. די להתבכיין. הגיע הזמן לפעול, וזו הדרך.
מישהו שמוביל בביטחון, מתוך דאגה אמיתית, מתוך אהבה. מישהו שיודע מה להגיד. שפשוט יקח ממני את ההחלטה ואת האחריות עליה. זה כשלעצמו תבוסתני למדי. לא לקחת אחריות.
ולא כי אני חלשה, או לא מסוגלת. לא מתוך איזה מקום של חרמנות. מתוך רצון להגן עלי, מתוך ידיעה מה יעשה לי טוב.
לרגע הרגשתי את הקרקע היציבה הזו, ועכשיו אני שוב מרגישה שאני נעה בזרמים שלא קשורים אלי. נסחפת. מתעסקת בשטויות. תקועה בסטגנציה ורחמים עצמיים.
אני כל כך עייפה, זה כמו חול טובעני. כל כך קל פשוט לוותר ולהגיד לעצמי- נו, סבבה, אז אני אטבע. מה כבר אני יכולה לעשות?
וזו הבריחה שלי. לישון.
